אנפין

לא כל אנפין נולדו שווים

נושאים באתר

גדולים ובינוניים

נראה לי פשוט בדברי שר' נחמן שצדיקים מהסוג הראשון עדיפים. אבל מה קורה כשלא? כלומר מה קורה אם יש לנו בחירה (נניח) בין אדם שתורתו קטנה, ולכן דעתו נוחה עם הבריות - לבין אדם שתורתו גדולה אבל הוא עוד לא - ואולי אף פעם לא- מצליח להעמיק את מעשיו כך שיתנהל בנחת עם הבריות?

ט"ז אייר התש"פ

אובייקטיבי, סובייקטיבי ואוניברסלי

במלים אחרות, הסובייקטיבי יכול גם להיות אוניברסלי (בלי להפוך אותו לאובייקטיבי). הוא מסוגל להיות שפה שמגשרת בין האדם לקב"ה, לעצמו וגם לאחרים. אפשר לדבר בו על משהו מחוץ לי, לדון בו עם אחרים וכו'

י"ג אייר התש"פ

אנדרדוס וחוזרים בתשובה כהמשך לפוסט הקודם על חוזרים בתשובה ככלי חינוכי, נזכרתי במשהו שכתבתי על אחד המערכונים של אנדרדוס מהמופע האחרון (2) במערכון (ספויילרים החל מעכשיו) מופיעה רבנית גנרית במופע גנרי של "הייתי חילוניה עמוק בבוץ ראיתי את האור חזרתי בתשובה".

י"ב אייר התש"פ

הרהור מאד לא אפוי: מוסדות דתיים משתמשים בחוזרים בתשובה ככלי חיזוק פנימי ויח"צ: הנה, תראו, הוא הכיר את העולם החילוני הכי טוב שאפשר וחזר בתשובה. הלגלוגים על גישה כזו מוכרים, אבל לאור כמה מקרים מתוקשרים מהשנים האחרונות פתאום חשבתי שאולי הרציונל מאחורי הצעד הוא קצת פרוגרסיבי: אם אמן/סלב היה חילוני ועבר להיות דתי הרי שזו בהכרח התקדמות, כלומר נכון יותר וממילא גם יציב.

י"א אייר התש"פ

א. אנשים שלומדים 'פשט תנ"ך' מנגידים את עצמם בדרך כלל כניגוד לאלה שבאים מתוך 'הנחות יסוד' ללימוד. אבל האמת היא שאין לימוד בלי הנחות יסוד.

ט' אייר התש"פ

(מניטו מסביר שכל אדם אומר אמירה אחת בחיים שלו. הוא חוזר עליה בהמון ווריאציות וניואנסים אבל כשמסתכלים במבט מקיף, רואים שכלל חייו הם אמירה אחת. ממנה הוא בא ואליה הוא שב. [בהקשר הזה, אנשי כנסת הגדולה היו ייחודיים בזה שאמרו שלושה דברים] בעיני, את התופעה הזו רואים גם אצל זמרים (singer songwriter) אצל סופרים - וגם אצל כותבי טורי דעה.

ג' אייר התש"פ

א. תארו לעצמכם שופט כדורגל שמוציא כל הזמן כרטיסים צהובים להפועל, ואף פעם לא למכבי. ברור שיש עוול בכך שהוא לא מוציא כרטיסים למכבי. אבל האם יש עוול בכך שהוא כן מוציא להפועל (בהנחה שהם באמת עברו עבירה)? אפשר לטעון שזה לא עוול - להוציא כרטיסים זה מה ששופט אמור לעשות. עליו לשפר את דרכיו בכל הנוגע להוצאת כרטיסים למכבי.

כ"ט ניסן התש"פ

על העמל בלימוד אמונה

כאן אני חוזר לטענתי מאתמול, על המבוקש בלימוד אמונה. כיוון שהמבוקש איננו עצם ידיעת הדברים אלא הפנימיות שלהם, עמל באמונה צריך להיות מופנה לכיוון הזה. יש גבול לכמה בקיאות, הקפה וסדר יכולים לקדם אותך. זה כמו לרוץ לרוץ על ציר הX ולקוות שזה איכשהו יקדם אותך על ציר הY.

כ"ו ניסן התש"פ

על לימוד האמונה - המבוקש בלימוד א. הייתי בחור צעיר בישיבה הגבוהה שעבר חוויה מוזרה: לא הבינו אותי. הרבנים שלי היו תלמידי חכמים. הם ידעו הרבה גמרא והרבה אמונה, יותר משאדע בימי חיי. עדיין, הם לא הבינו אותי.

כ"ה ניסן התש"פ

א. אין בידי גדול-תורהמטר. נכון שבעקרון אני לחלוטין בעד לדרג ולתת ציונים, אישית אני לא טוב בזה כל כך. אבל קריטי גם לדבר על מה מחפשים.

כ"ב ניסן התש"פ

מצה ולחם בעולמות רוחניים

גם בעולם רוחני - ועוד יותר בהבנה רוחנית - קיים לעתים פער כזה.   בדרך כלל יש הלימה בין לב הדברים לבין המלאות שלהם. רעיון עמוק הוא גם עשיר ורחב. הוא גם מזין את המחשבה וגם משביע אותה.

י"ט ניסן התש"פ

כמה מלים על רוב, מיעוט והכללות. א. בטוויטר שיתף מישהו סרטון של פקחים מחרימים ליהודי תושב ברוקלין ציוד סנטיציה שמכר במחירים מופקעים. הוא כתב שיש יהודים שמתעקשים להצדיק את האנטישמיות, ובזה הדגים בדיוק את הכשל: עצם זה שיהודי אחד משליך על 'היהודים', זו הבעיה והאנטישמיות. שהרי אנשים זבל יש בכל חברה והימצאם לא מעיד משהו על החברה בכללותה.

י' ניסן התש"פ

מאז שבחרנו לפני שבועיים להסתגר, הדבר שהכי חסר לי הוא בית המדרש. אין תחליף לחווית ההיות בתוך, לשקיעה באטמוספירה אחרת, בקצב אחר. כפי שלמדה ישראל בלבנון השניה, אין תחליף למוצקות של השטח והגיאוגרפיה. וירטואלי זה נהדר. אין בו די. בית מדרש במלוא עומקו הוא פגישה, ואין כמו פגישה פנים אל פנים.

ו' ניסן התש"פ

תקופה אפית בדור נטול פאתוס

מה שקורה עכשיו, בכמה פרמטרים, הוא אירוע היסטורי. איום כלל אנושי שמתפשט במהירות, אין לאנושות משאבים להתגבר עליו לחלוטין אלא רק לעכב אותו. החיים נעצרים בכל רחבי העולם, ועוד ועוד.

כ"ג אדר התש"פ

מי זה 'אנחנו'? - (לא מהאו"ם, חלק ב') מחלוקת נוספת בין הימין לשמאל קשורה לשאלת מי זה בדיוק 'אנחנו'. א. לשיטת הימין, ה'אנחנו' מורכב מעגלים מעגלים. המעגל הראשון הוא מעגל הלאום, השני הוא המעגל האתוס האזרחי (בקליפת אגוז: שירות צבאי) השלישי הוא אזרחות רשמית. אפשר לקרוא להם בגסות: יהודי, ציוני, ישראלי.

י"ב אדר התש"פ

רופא (בטלפון): הבדיקה חיובית. אתה צריך להכנס לבידוד. מתכנת: מה זה אומר? רופא: אסור לך לצאת מהבית, להיפגש עם אחרים. עדיף שתזמין אוכל וככל הניתן תשהה באותו חדר. מתכנת: מעביר את המשימה מfeature request לworking as expected. רופא: וגם, אנחנו צריכים לדעת איפה היית בשבועיים האחרונים.

י' אדר התש"פ

"גם החרדים לא ציוניים" היא טענה מיתממת שבאה מחוסר מוכנות של השמאל להתייחס למימד האתנוס. מדינת ישראל קמה על מנת להוות בית לעם היהודי. אפשר להתווכח האם היא משמשת רק כמקלט בטוח או יותר מזה. אבל למדינה יהודית יש מטרה: קיום העם היהודי. כשיהודי איננו ציוני, זה משום שהוא סבור שיש דרכים טובות יותר, בהן עם ישראל יתקיים.

ט' אדר התש"פ

לא מהאו"ם

כיוון שאנחנו לא מהאו"ם, פגיעה בחיילי צה"ל היא פשע בל יכופר, גם אם היא נעשית לפי כללי המלחמה הבינלאומיים. כן, אתה לא פושע מלחמה. מה אכפת לי, אתה אויב

ז' אדר התש"פ

א. "האישי הוא פוליטי" הוא טיעון מסוכן מאד. הוא מבטל את המחיצות בין רשות היחיד לרשות הרבים, הוא לא מתיר לאינטימיות להתקיים. ב. אני סבור שזה טיעון נכון: 'המצב הטבעי' הוא שאין גדר בין האישי לפוליטי. רק שזה לא בהכרח מצב טוב. זה מצב טבעי ובעייתי. דווקא משום שאישי הוא פוליטי, נדרש מאמץ מודע וסיזיפי של התרבות לגדור בין האישי לפוליטי.

ו' אדר התש"פ

ללכת בלי רגליים

(אני שם כאן הרהורים על פרק כ"ד בחלק ראשון של מורה הנבוכים. לצערי אין כאן מהלך עם קצוות סגורים אלא כמה הרהורים. הסיבה היחידה שאני מפרסם את זה היא כי הבטחתי. המתעניינים מוזמנים גם על הערות שוליים שאולי מעניינות יותר מגוף הדיון) א. הרמב"ם מבאר שיש למילה 'הלך' ארבע משמעויות: 1. הליכה של גוף חי (המשמעות המקורית) 2. הליכה של גוף שאיננו חי

א' אדר התש"פ

א. כשהתחלתי להיחשף לאומניות לחימה 'רכות', שמסתמכות על התנופה של היריב כדי לתקוף אותו, הן היו נשמעות לי בלתי מנוצחות. הרי אם אתה יודע להשתמש בכוח של היריב נגדו, לא משנה כמה הוא יהיה חזק - אתה תתחזק יותר. מה כבר יכול יריב מאומן בקארטה לעשות מולך? ככל שיתאמן יותר באגרסיביות היא תופנה נגדו. היה לי ברור שאלו שטויות אבל לא הצלחתי להגדיר לעצמי איפה נקודת הכשל.

ל' שבט התש"פ

א. נניח שאתה מפקד בכיר שבא לתקוף מערך כוחות של האויב, ואתה מזהה פרצה: קטנה, חמקמקה, מובן איך האויב פספס אותה - שווה לשקול להשתמש בה. זו יכולה להיות מלכודת, או פשוט פשלה של האויב שאתה מנצל.

כ"ג שבט התש"פ

אני אוהב את אבישי בן חיים ואת התיזה שלו. לא מסכים עם כל פרט, לא מסכים האובססיה נגד הממסד הציוני (פא"י ומפא"י) וגם לא עם אובססיית אריה דרעי ולא עם בשורת המסורתיות. אבל תיזות כמו של אב"ח הן מרעננות ומעוררות מחשבה דווקא כי הן, במודע, לא עושות חשבון לאף אחד.

כ"ב שבט התש"פ

השאלה אם אתה מתכוון ברצינות למה שאתה אומר

א. תורה א' בליקוטי מוהר"ן מתחילה בחיבור בין חכמה לחיים: החכמה תחיה בעליה, והכרת החכמה שבכל דבר היא מפגש עם החיים של המציאות. במבט ראשון המשוואה הזו יורדת בקלות בגרון: חכמה = חיים? נשמע נהדר. אבל הקלות היא אשליה שנגזרת מה שאני מכנה גשט"ט (גזירה שווה טוב טוב) - שני דברים הם חיוביים אז קל לנו לשים אותם באותה המשוואה.

כ"א שבט התש"פ

גמדים והוביטים

בחור באדמה חי לו הוביט. לא היה זה חור מט לנפול או מנהרה מצחינה. מאורה של הוביט היא זו ומשמעותה - נינוחות. ההוביטים, חובבים הם את החיים הפשוטים והטובים בעירומם. שיכר שעורה ועוגיות כוספה, נפש אותנטית בגוף סבבה. חגיגות ההוביטים מלאות הרמוניה כפרית. עשויות הן משלווה ודיוק בגוף ונפש.

י"ז שבט התש"פ

ההטפה הכי אפקטיבית באה מאדם שלא מבחין שהוא מטיף למשהו. או שהוא מבחין שהוא מטיף למענו, אבל מבחינתו זה לא ממש 'להטיף' כי אין באמת אופציה אחרת. אלו החיים עצמם. המובן מאליו.

ט"ז שבט התש"פ

יש שלוש הבנות של מהו יום מנוחה שבועי הראשונה מחפשת יום מנוחה עבור האינדיבידואל. מקובל והגיוני שאדם לא יעבוד שבוע שלם. איזה יום? מה זה משנה. נעשה תורנויות כך שכל אחד יקבל יום חופש - ועדיין המכונה התעשייתית תמשיך לטרטר במלוא המרץ. על פי תפיסה כזו, החוק אמור לאכוף (אם בכלל) יום חופש כלשהו לכל עובד.

י"ד שבט התש"פ

המרחב הציבורי וההיות

הפתרון המוצע היום הוא להפוך את הרחוב לכמה שיותר 'נקי', כלומר "שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה". אלא שכמו במקרה המוזיקה, גם למקום בו כל אחד עושה מה שהוא רוצה יש אופי. לדוגמה, אופי בו אין במרחב הציבורי שום ערך משותף.

י"א שבט התש"פ

מיוחדופוביה

ביסודה של הנטיה הזו קיימת חולשה שאני מכנה 'מיוחדופוביה': אנחנו מפחדים לטעון שמישהו, או משהו, הוא מיוחד. נשמע לנו טיעון לא אינטליגנטי, חסר מודעות עצמית או מודעות בכלל. נשמע הרבה יותר מפוכח לטעון שהתופעה שאני מבקר קיימת גם בצד שלי.

ח' שבט התש"פ

א. מידתו של אברהם היא חסד, ודווקא הניסיון העשירי והחותם שלו היה ניסיון העקידה - נגד מידת החסד. פעם קראתי הסבר שדווקא לכן: הניסיון העשירי והאחרון לא נועד לבחון אותך על המידה שלך, זו שהיא לב האישיות שלך - אלא בא לבחון אותך אם גם מזה אתה יכול להתעלות. אם כשצריך, אתה מסוגל גם ללכת נגד עצמך או שהשתעבדת לעצמך.

ז' שבט התש"פ

לימוד ב"התפעלות" ואוריינטליזם

ביקורת על האוריינטליזם טענה שהמערב תופס את המזרח לא כפי שהמזרח באמת אלא כהשלכה של המערב עליו. המערבי השליך על המזרח נחשלות, פראיות והדוניזם מופקר. מה שחשוב הוא שאוריינטליזם יכול לבוא דווקא מכביכול התחשבות. אני מבין שיש לך תרבות אחרת משלי לכן מדבר אליך בשפה אחרת. אבל חוסר ההבנה העמוק גורם שהשפה בה אני פונה היא לא התחשבות אלא בעצם התנשאות והשפלה - כמו מבוגר שפונה אל ילד בשפה מתיילדת מדי.

ד' שבט התש"פ

אין לי מושג מה יהיה על תוכנית המאה אז בוא נדבר על בל"ד. א. כשהמערכת המשפטית מסובבת אגודלים בקדחתנות כדי להסביר למה צריך בכל זאת להכניס את בל"ד לכנסת, היא מפגינה גזענות, אבל לא בהכרח גזענות של ציפיות נמוכות.

ג' שבט התש"פ

א) מרגע שרצה הקב"ה לברוא את העולם, העולם קיים. כמו כל קיום זו איננה רק עובדה טכנית. זו אפילו איננה רק שאלה רוחנית, בה ניתן ואולי אפילו חייבים לדון בבית המדרש. הקיום של העולם הוא כוח מוצק. ב) המשמעות היא שלא צריך לנסח לעצמך שאלות כמו "אם הקב"ה שלם, למה הוא ברא עולם" - ולהסיק ממנה מסקנות על עבודת השם שלך. הקיום נוכח בעוצמה רבה גם בלי ההבנה השכלית שלו.

ב' שבט התש"פ

האם היהדות היא דת?¹ (וגם: על הארנבון חומש כ"משוגע קדוש") א] כדי לענות את השאלה חשוב להבין את שורשיה: מה בעצם כל כך מטריד בטענה שהיהדות היא דת? כלומר מה מנסים להרוויח אלו שטוענים שהיא איננה דת?

א' שבט התש"פ

[נהוראי יָרֵן, 36]: "אצלי זה התחיל כבר בילדות. אתה רואה איך ההורים שלך הם רק פוזה ולחץ חברתי. החברה בקסבה מסביבך הולכת לאותם שיעורים, קוראת אותם ספרים, לובשת אותם בגדים ...כשהגעתי לגיל שבע עשרה הבנתי שכבר מכיתה ה' אני בעצם קסל"ש" ...

כ"ז טבת התש"פ

א. יותר אנשים הגיעו לירח מאשר לעומק הים. תנאי הסביבה בעומק של כמה קילומטרים מקשים מאד על השהות שם. אז המדע מכיר כמה בעלי חיים משם, אבל אין לו יומרה להכיר את הביוספרה של בקע מרינה. בטח ובטח בהתחשב בגודל השטח של אותם עומקים. מה שיש לאנושות הם קרעי מידע מתוך מכלול עצום.

כ"ו טבת התש"פ

הפרויקט המדעי הוא פרויקט של שליטה א. זו קביעה מרגיזה, אני מסכים. הפרויקט המדעי מונע גם מסקרנות ומרצון לטפס על ההרים כי הם שם. אבל ידע הוא כוח, והשגת כוח היתה תמיד אחד המניעים החזקים של המדע. הבנת הטבע וממילא השימוש בו יוצרים את "איש ההדר". השליטה על הטבע היא ההישג המרכזי והמובהק של המדע המודרני.

כ"ה טבת התש"פ

א. מכירים את הניסוי של ליבֶּט? הוא תכנן ניסוי שאמור היה להוכיח האם בחירה חופשית קיימת או שהיא אשליה. הניסוי (לכאורה) הוכיח שבחירה היא אשליה: נצפתה פעילות מוחית *לפני* הזמן שהאדם מבחינתו החליט.

כ"ד טבת התש"פ

על החשדנות א. האם י"ג כללי האמונה של הרמב"ם מוסכמים על כולם? בוויכוח רשת לפני כמה וכמה חודשים, טענו יודעי דבר (מהסגנון המכונה מחאקרים) שלא, מה פתאום. הנה, יש כמה ראשונים שחולקים על הרמב"ם. נניח העיקרים ורבי חסדאי קרשקש. ואז אני פותח את אותם ראשונים בפנים ומגלה ששניהם הודו שמי שלא מאמין בהם הוא כופר. פשוט סברו שלא כל י"ג עיקרים מוגדרים כ*עיקרים* כי סיבות.

כ"ג טבת התש"פ

א. "היא הבטיחה שתרקוד איתי אם אביא לה ורד אדום" קרא הסטודנט הצעיר בשברון לב. "אבל אין ורד כזה בכל הגן"... בכה ובעיניו דמעות. "מדהים איך האושר תלוי בזוטות כאלו" כך מתחיל "הזמיר והשושנה", סיפור אכזרי, ציני ועצוב של אוסקר ויילד.

י"ז טבת התש"פ

האם לימוד אמונה סותר אמונה תמימה? א. אתמול כתבתי שלימוד אמונה בבקיאות עלול לפספס את הלב של לימודי האמונה: הקשר האינטימי עם הדברים. בתגובות, טען @Aharon Galili שעצם הקונספט של לימוד אמונה מסודר (בדגש על ספרי מחשבה סדורים, החל מרס"ג - ובניגוד ללימוד של עין יעקב, ראשית חכמה או זוהר) הוא לימוד שפוגם באינטימיות.

ט"ז טבת התש"פ

להכיר את הילדים שלך בבקיאות א. אחת הבעיות בקריאה מרובה של ספרים היא שמתישהו הם מתחילים להיות דומים זה לזה. במקום להתייחס לספר כהוא עצמו, אתה מתחיל לראות אותו כוורסיה נוספת לז'אנר: הספר הזה הוא "גאווה ודעה קדומה" עם טוויסט של רשתות חברתיות. זה "מלכוד 22" ישראלי. וכו' וכו'. הספר מפסיק לעמוד כשלעצמו ומתחיל להיות כ"עוד ווריאציה על"

ט"ו טבת התש"פ

א. עם הזמן אני מגלה שאחד המשאבים הכי חשובים להסברה רוחנית הוא סיפורים טובים. אבל לא משום שאני משתמש בסיפורים כמשל, כלומר כצעד ריטורי וממילא כפשרה: הבאנו אותו כדי למשוך את לב האדם, לסקרן אותו, "להחליק לו במורד הגרון" את התוכן.

י"א טבת התש"פ

א. אדמה, מים, אוויר, אש. היוונים הקדמונים חשבו עולם מורכב מארבע חומרי יסוד. כל חי, צומח ודומם הם עירובים שונים של ארבעת היסודות.

ג' טבת התש"פ

אליטיזם מול פופוליזם

הרהורים על פופוליזם מול אליטזם, והשלכות על הימין הישראלי: טיעונים בעד ונגד כל שיטה, מיפוי סוגי אליטות, סכנות האליטיזם,ונספח על גישת הרב קוק לנושא.

כ' כסלו התש"פ

א. דיפ סטייט איננו קונספירציה רחבת היקף שמערבת חובשי ברדסים. זו ההבנה שקליקות סגורות נוטות לשכפל את עצמן - הן בגיוס הדומים והן בסחיפת בעלי דעות אחרות לכיוון הנכון. וכאשר יש דעה כללית שמישהו הוא רע - דעה שמחוזקת על ידי אקו צ'יימבר של בעלי הקליקה, עם היזון חוזר מקליקות אחרות - נוצרת תחושה שצריך להציל את המדינה ממנו.

כ"ד חשון התש"פ

אל תשלה אותי

כשהנביא מבטיח לה בן היא רק מבקשת דבר אחד: שלא יגררו אותה לחיות באשליות. היא אולי אפילו קצת מפחדת מהפריצה של הנבואה את עולמה המכתוב והברור.

י"ח חשון התש"פ

עולם חדש, חצוי ופגום

עולם חדש, חצוי ופגום (ספוילרים ל #ראלף_שובר_את_האינטרנט)

ל' תשרי התש"פ

ידידות מול אהבה, או לב שבור איננו לב שלם

בעבר, אנשי חינוך תקפו את סרטי דיסני על כך שהם מייצרים דגם לא מציאותי של זוגיות ואהבה. אם 'ראלף שובר את האינטרנט' מייצג את הקו החדש של דיסני, הרי שאפשר להשמיע צפירת הרגעה: סרטי ילדים כבר לא מחנכים לאהבה ורומנטיקה לא מציאותית. או לאהבה ורומנטיקה בכלל.

כ"ט תשרי התש"פ

פמיניזם של היפוך תפקידים

אם פמיניזם הוא "מה שאתה יכול אני יכולה יותר טוב" , אז בפסגת התהליך נמצא ההיפוך המושלם בין המינים. כפי שאתה יכול להציל את הנסיכה, אני יכולה להציל אותך. האשה הופכת להיות זכר אלפא והגבר הופך לאשה שצריכה הצלה. שיאו של הפמיניזם הזה איננו בשיטוח ההיררכיה אלא בהפיכתה על פיה.

כ"ח תשרי התש"פ

Loading