א. בתחילת הספרון על השכל הבריא והחולה טוען רוזנצווייג שהשכל החולה (הפילוסופיה) עוצר את מהלך הקיום כדי לנסות לפתור את השאלות, ובכך גוזר עליהן שלא תיפתרנה, שכן שטף החיים הוא זה שפותר אותן: שאלת האהבה נפתרת החתונה, שאלת החיים נפתרת במוות.
הפתרון שרוזצוויג מציע הוא לשקוע לתוך החיים כפי שעושה השכל הבריא. לא לנסות לענות בכוח על השאלות, אלא לתת להן להיפתר.
ב. נזכרתי בזה כשנתקלתי שוב במינוח סתום-עבורי של הרב: מחשבות ארוכות. אם לתמצת את חוסר ההבנה שלי, תמיד תמהתי למה דווקא ארוכות. למה לא עמוקות או מורכבות או אפילו קדושות.
אני רוצה להציע שמחשבות ארוכות מבינות בדומה לרוזנצוויג (להבדיל), ששאלות נפתרות על פני משך, על פני זמן. המחשבות הן ארוכות, בדווקא, כי תשובה מגיעה באורך, לא בחפירה מתמדת. בהיות ולא בסירוב עיקש לנוע עד שתגיע תשובה.
ג. רק שבניגוד לרוזנצוויג, אצל הרב דווקא המחשבות צריכות להיות ארוכות. על האדם לחשוב אותן. בעוד אצל רוזנצווייג המרחב בו השאלה נפתרת כבר נתון, ועליך רק לשהות בו - אצל הרב המרחב הזה נוצר ומתוחזק על ידי האדם החושב. עליך לשהות במרחב אותו אתה מקיים בעצם המחשבה הארוכה. שם, על פני משך (ולא בחפירה סיזיפית) השאלה תבוא על פתרונה.
(הרהורים על סדר הלימוד, פנקס י"ג ט"ז)
