(ללא כותרת)

הרהור מאד לא אפוי:

מוסדות דתיים משתמשים בחוזרים בתשובה ככלי חיזוק פנימי ויח"צ: הנה, תראו, הוא הכיר את העולם החילוני הכי טוב שאפשר וחזר בתשובה.

הלגלוגים על גישה כזו מוכרים, אבל לאור כמה מקרים מתוקשרים מהשנים האחרונות פתאום חשבתי שאולי הרציונל מאחורי הצעד הוא קצת פרוגרסיבי: אם אמן/סלב היה חילוני ועבר להיות דתי הרי שזו בהכרח התקדמות, כלומר נכון יותר וממילא גם יציב.

הההנחה המובלעת לפיה אמן שעובר התחזקות (לדוגמה, לדוגמה) הוא משהו יציב להישען עליו לשם חינוך לאמונה מניחה שהוא יישאר דתי. והרי חזרה בתשובה - בטח אצל אדם רגיש ובעל טלטלות רבות - יכולה להתחלף בכיוונים אחרים. ההנחה שהתהליך בלתי הפיך היא בעצם הנחת פרוגרס: ההתקדמות היא לכיוון ה'נכון' והיא חד כיוונית.