א. תארו לעצמכם מקרר שעומד על השביל לבית ואני רוצה להכניס פנימה. אם אדחוף אותו לבד אצליח להזיז אותו, נניח, מטר בשתי דקות. אם אגייס עוד מישהו לדחוף אותו הוא יזוז במהירות של - ובכן, זה חישוב פשוט בהנחה שלשנינו אותו הכוח. הוא יזוז מטר בדקה.
כך לפחות אומר חשבון פשוט ושכל ישר. אבל מישהו שלמד חשבון וקטורי ובעל קצת פחות שכל ישר יאמר שהתשובה היא "תלוי". אם שנינו דוחפים את המקרר לאותו הכיוון הוא אכן יזוז מטר בדקה. אבל אם אני דוחף לצפון והשני למזרח, המקרר יידחף לצפון מזרח במהירות של 1.414 מטר לדקה. אם נדחוף לשני כיוונים מנוגדים מהירות המקרר תהיה אפס.
מה שיפה במצב השלישי הוא שהוא מאוזן תמיד. בין אם ידחפו את המקרר שני אנשים מכל צד, שלושה אנשים, מאה אנשים (לא יודע איך מאה אנשים יכולים לדחוף מקרר אבל הבנתם את הרעיון) - המקרר עדיין לא יזוז מילימטר.
ב. כלומר כך יגיד לכם מתמטיקאי שרוצה ללמד אתכם עיקרון של חיבור ווקטורי, אבל הפיזיקאי יחייך ויטען שדבר אחד שכחנו: את המקרר האומלל. אם שני די9 ידחפו את שני צידי המקרר הוא בהחלט יזוז - כלומר פיסות עלובות ממנו יעופו לכל צד בזמן שהוא יתרסק לחלוטין. כי אולי שַׁקוּל הכוחות הוא אפס, אבל העומס של שני דיניינים לא נעלם לשום מקום.
ג. הרב מסביר שבבית ראשון הטוב היה טבעי לעם ישראל כך שהרצון של עם ישראל לעשות את רצון השם היה עצום. בשל כך היה הכרח שיופיע כוח עבודה זרה פרוע כדי לאפשר איזושהי בחירה. כלומר היה כוח גדול דוחף לעשות טוב, אז כדי לאזן אותו בא כוח פרוע של רע ונתן לו קונטרה.
אבל התוצאה לא היתה בחירה חופשית אלא סמי בחירה חופשית, והמקרר האומלל שלנו יכול אולי להסביר למה. כשהאדם קלוע בין שני כוחות עצומים, הם אולי מאזנים אחד את השני, אבל הוא לא עומד במתח הזה. האפשרות שלו ללכת לכל צד נשארת זהה, אבל ההיות האנושי שלו קורס תחת המשקל של שני הצדדים גם יחד.
ד. בית שני, עם כל השבר הגדול שהיה בו - סילוק השכינה שהופיעה עד אז בעוצמה של אריה - יצר אפשרות. עולם שבו לא רק שלאדם יש יכולת בחירה, אלא שמלוא האישיות שלו מזדקפת ומסוגלת להיות משוקעת בבחירה. הפסדנו הרבה כדי להגיע למצב הזה. הנבואה אבדה כדי לאפשר לחכמה להתגלות. אבל יבוא יום בו יאוחדו העוצמה של טבעיות הטוב יחד עם המלאות של הבחירה האנושית.
