א. האם לספר לילדים סיפורים מהם משתמעת הגשמה כלפי הקב"ה זה 'לשקר' להם? האם התנ"ך חס וחלילה 'משקר' לנו כשהוא אומר "ועמדו רגליו על הר הזיתים"?
יש כאלו שמאוהבים ברעיון 'השקר האצילי'; שקר שמשקרים לשם מטרה טובה, בד"כ מעמדה מתנשאת. ההמון לא יתנהג יפה אם נאמר להם את האמת. הם ירצחו אותנו בשנתנו או משהו. לכן נשקר להם על אלוהים כלשהו, על מוסר, כדי למנוע אותם מלפגוע בנו. לעומתם אנחנו יודעים את האמת - ומשקרים לנחותים מאיתנו.
ב. הרעיון של שקר אצילי מניח פער בין 'אמת' לבין 'חינוך'. האמת נתונה ואבסולוטית ויש כאלו שחלשים מכדי להשיג אותה. לאלה נספר שקרים ונקרא לשקר הזה חינוך, או שקר אצילי. אלו שני מישורים נפרדים: האמת שייכת למישור המוחלט. החינוך - למה שקורה אצל בני האדם.
ג. אבל אפשר להתבונן על כל הסוגיה באור שונה: האופן בו בני האדם תופסים את האמת הוא לא נספח שולי ומטופש אלא חלק מהאמת עצמה. אין אמת מול חינוך. החינוך הוא חלק מהאמת.
לדוגמה, אם נספר לילד שלקב"ה אין גוף הוא יבין שהקב"ה לא קיים. גם אם *יאמר* שהקב"ה קיים, מבחינתו זה יהיה מן השפה ולחוץ. אז האם לתאר הגשמה זה לשקר? אולי לשלול את ההגשמה הוא שקר - כי מבחינת הילד זה לא קיים? במלים אחרות, זה לא או חינוך או אמת, אלא בחירה בין שני אופני אמת.
ד. אבל אבל אבל - האמת היא שההגשמה שגויה - זה רק הילד שטועה בהבנת ההפשטה! אולי יש כאן צעד מוטעה חינוכית, אבל לא שקר.
אלא שאם אמת היא תמיד בתוך תודעה מבינה, טעות בחינוך היא במובן ידוע שקר. הבעיה לא רק אצל מי שמבין שגוי, אלא גם באמת עצמה.
אני לא אומר שאין אמת מדויקת יותר, אבל גם היא שוכנת בתוך תודעה. גם היא מתחשבת באופן ההבנה, ולא רק באיזו אמת מופשטת. לכן הדמיון בין ההבנה הגבוהה לבין הבנת הילד *יותר גדול* מאשר הפער.
ד. ולא רק שאני לא משקר לילד, אני גם לא מתנשא עליו. נכון, אני מבין אחרת ממנו, אולי אפילו עדיף ממנו. אבל הדימיון היסודי בינינו גדול יותר מהשוני: אני והוא נמצאים באותו משעול. שנינו קורצנו מנצח אחד.