א. במצור על ירושלים בחורבן בית שני היו שלושה עשירים שהבטיחו לספק את המחסור על ידי מחסנים של תבואה, שמן ויין ועצים.
שלושת אלו מייצגים שלוש פאזות בקיום האנושי. תבואה היא עצם הקיום: בלעדיה האדם ימות. שמן ויין הם שלמות הקיום, בלעדיהם האדם חסר. עצים הם עונג: האדם שלם גם בלעדיהם, אבל חום ובישול הופכים את החיים לטובים יותר.
גם שלושת סעודות שבת מייצגות את שלושת הפאזות: הסעודה הראשונה את היוון שכן ללא סעודה אחת ביום האדם ימות. השניה את השלמות שכן אדם נורמלי אוכל שתי סעודות ביום (לא ידעתם?) השלישית את העונג, כי היא זו שאין בה צורך ביום רגיל. לכן גם אפשר לקיים אותה בפירות ודברים לא משביעים.
ב. החלוקה המה"רלית הזו לא מחוייבת ודווקא לכן אני ממש אוהב אותה.
שני הקצוות ברורים: אכן יש סף מינימלי בלעדיו האדם לא יכול להתקיים. ואכן אפשר להוסיף מעליו עוד ועוד עונג. אבל הפאזה האמצעית, שלימות, היא מושג חמקמק. הנה, לדוגמה, למה לומר ששמן ויין הם שלמות ועצים הם עונג? בלילות החורף של ירושלים זה די הפוך. ומכיוון שונה: האם שני סעודות הן שלמות? היום סדר יום נורמלי כולל שלוש ארוחות.
כלומר, בעוד שקיום ועונג יש גדרים יחסית ברורים, "שלימות" היא מושג סובייקטיבי ולכן חמקמק: משתנה בין תרבויות ובין מקומות ואנשים.
ג. אף על פי כן, יש לשלימות ממשות. שלימות היא מצב אנושי בו האדם הנינוח, הוא לא מרגיש מעורער וחסר. יש לו די מחסורו. הוא ישמח ליותר אבל לא מכרסמת בשיפולי בטנו ונפשו תחושה מגרדת של חוסר.
ד. אבל זוהי תחושה, לא משהו ביולוגי שאפשר לשים עליו את האצבע. לכן קיימות שיטות שכופרת בעצם קיומו. לדוגמה, אצל (חלק מ)חכמי המוסר, אין דבר כזה שלימות, לפחות חומרית. יש קיום חומרי, וכל צעד מעבר לו זהו עונג שראוי למעט בו ככל שניתן, יותר ויותר. שיטה סגפנית אחרת, (חלקים מ)הקפיטליזם, כופרים בעצם קיומו של מושג השלימות, או בניסוחו המודרני 'קיום בכבוד'.
ה. כנגדם מציב מהר"ל חלוקה בה התפיסה הסובייקטיבית לפיה רמה מסוימת של קיום היא שלימות, גם אם אפשר להסתדר בפחות מזה ואף על פי שאפשר לחיות ברמה גבוהה מזה - זוהי מדריגה אמיתית וקיימת בחיי האדם.
