א. ממעוף ציפור רואים הכל, אבל ברזולוציה נמוכה. מי שנמצא למעלה מאבד פרטים ורואה מכלול. לדוגמה, שר בממשלה אמור לחשוב על כלל התחבורה בארץ. לשם כך צריך הפשטה שמאבדת מהפרטים. אם הוא יתרכז באזרח אחד שנתקע בלי אוטובוס - הוא לא יצליח לתכנן מערכת טובה שתענה על הצרכים של מיליוני אזרחים. ככל שמתקרבים "למעלה" הוא מכיר ומזהה כל פרט, נניח את שמות האחראים על התשתיות בכל אזור בארץ.
ב. מה קורה למי שמביט מלמטה למעלה?
לכאורה, אותו דבר רק להפך. כלומר הוא מכיר את מה שקרוב (שמות נהגי האוטובוס הקבועים) ואת המרחוק הוא תופס בצורה כוללנית - הוא מדבר על "הממשלה הזו" או אולי אפילו על "משרד התחבורה", אבל לא על "סגן גזבר במחלקת פיתוח של משרד התחבורה"
ג. יכול להיות שלפעמים קורה דבר קצת שונה: פשוט לא רואים. לפעמים ממשלה היא דבר כל כך גבוה בהיררכיה ורחוק ממך עד שהיא כביכול לא קיימת. כמובן, אתה יודע שהיא קיימת. אבל זו ידיעה מאד מופשטת. בפועל אתה מבין כיצד משפיע עליך ראש העיר שלך והחלטות המועצה, אתה אולי יודע להצביע על מה מנהל בית הספר עושה ומה הסגן ולמה דוחפים ועד ההורים. לגבי הקרובים אליך אתה מבין הרבה, אבל מה שלמעלה מזה, קיים מבחינך רק בתיאוריה.
כך שמבט מלמעלה למטה כולל הכל אבל "דוחס" את המידע וכמו כל אלגוריתם דחיסה בדרך מאבד מידע. מבט מלמטה למעלה דוחס הרבה פחות. הדרך שלו להתמודד עם ריבוי המידע הוא "לחתוך" מה שלמעלה מדי: לדעת שהוא קיים רק באופן תיאורטי.
ד. אבל אנחנו מתרגשים מאד מבחירות, הרבה יותר מיום לימודים באוניברסיטה. זה לא כי אנחנו באמת מבינים מהי ממשלה אלא מסיבה אחרת. אנחנו מתרגשים ממדרגות גבוהות כי הן מייצגות אתוס. נכון, הדמוקרטיה ירשה את המונרכיה. ראש ממשלה איננו מלך והוא הרבה יותר וועד מנהל מאשר מייצג של אתוס, אבל כמה שלא נדחיק את המיתי הוא עדיין יישאר בחיינו.
ה. בחירות מעלות כל כך הרבה אמוציות לא כי הן חשובות. באופן אבסורדי הן חשובות ברמה כוללת אבל כמעט חסרות משמעות מבחינה פרטנית. כמו שטוענת תיאוריית הבחירה הציבורית, הפעולה שתשפיע עליך הכי הרבה, במדד של השקעה/תועלת היא מה תעשה עם החיים שלך. מה שתבחר לראשות הממשלה יהיה מינורי בהרבה. אבל יש עוד מישורים חוץ מהבנה והשפעה פרטית. את המישורים הלו אנחנו קולטים ומדברים בצורות אחרות: בשפה של רגש, בלהט של המון, בתחושת היות ותחושת יחד.
ו. לכן רגשות פועלים הרבה יותר מטיעונים, תחושת זהות יותר מתפיסת עולם שכלתנית. בקיצור, לכן יש הרבה יותר ליכודניקים מזהותניקים. זה לא באג אלא פיצ'ר. כך אנחנו בני אדם ולשם כך אנחנו חיים: לשם המיתוס, לא לשם רווחה כלכלית.
