המדרש מתאר שאברהם גילה את בוראו, מתוך התבוננות בעולם: "משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שבירה זו בלא מנהיג?"
אברהם רואה את העולם כמבנה מפואר, ומסיק שיש לו מנהיג. לכאורה זו השוואה מתבקשת. העולם הוא מבנה מורכב ומרשים לאין ערוך מהארמון הכי מפואר. אם לארמון יש בעלים, לעולם כולו מקל וחומר. ובכל זאת אברהם מסיק את המסקנה הזו לראשונה. מה רואה אברהם שאיש לא ראה לפניו?
אולי השוואה זו דווקא לא מובנת מאליה. הארמון הוא מבנה מלאכותי שנוצר מתוך מטרה. לעומת זאת, העולם כמכלול הוא טבעי. העובדה שהוא נוצר למטרה ומתוך רצון איננה מובנת מאליה.
ב"מילות ההגיון" מסביר הרמב"ם מה היא 'צורה' - כלומר התכונה שמבדילה חפץ אחד מהאחרים ומעניקה לו את אופיו הייחודי. הוא מסביר שיש הבדל בין צורתו של חפץ מלאכותי לצורת דבר טבעי. צורת דבר טבעי היא האופי פנימי שלו, ה'חתול'-יות של החתול וה'דקל'-יות של הדקל. לעומת זאת, צורת השולחן איננה טבע פנימי, איזו 'שולחן'-יות. צורתו היא המטרה לשמה הוא נוצר. שולחן לא מוגדר על ידי המבנה הפיזי, "משטח בעל ארבע רגליים" - שכן ישנם שולחנות בעלי שלושה רגליים, רגל אחת או חסרי רגליים המחוברים לקיר. שולחן הוא "משטח פעולה מוגבה" - צורתו היא מטרתו.
זהו ההבדל היסודי בין דברים טבעיים לדברים מלאכותיים: מה שמגדיר את הדברים הטבעיים הוא מעין ד.נ.א פנימי. לעומתם, בתוצרים המלאכותיים בולטת המטרה שלהם, וממילא שמישהו רצה, תכנן ויצר אותם.
כיוון שכך, ההשוואה בין העולם לבין ארמון איננה השוואה מובנת מאליה. העולם הוא טבעי, לכן גם אם יש לו מטרה, היא איננה גלויה כמו בארמון. להביט בעולם ולראות בו ארמון, פירושו להביט בטבעי, גולמי וחסר מטרה - ולראות שגם אותו היה מי שרצה, ושגם לו יש תכלית.
לא רק שקשה להסיק שהטבע הוא בעל כוונה. יותר מזה: באופן תדיר הטבע בולע את תחושת המשמעות שעולה בנו למראה המלאכה.
ישנה גישה הקוראת ל"שיבה אל הטבע". לדוגמה, לאכול רק קמח מלא ולא לבן זאת למרות שגם קמח כזה עבר תהליך מלאכותי של טחינה. למה אכילת חיטה טחונה הוא חזרה הטבע? אפשר לתרץ שקמח מלא איננו טבעי לחלוטין, אבל הוא טבעי יותר מקמח לבן. אלא יש עוד הרבה דברים מלאכותיים הנראים בעינינו כטבעיים - אף שאנחנו יודעים שהם נעשו בידי אדם. כסא הוא מלאכותי, ואיש לא קורא לחזור לשבת על סלעים כיון שהם "טבעיים יותר". מדוע?
המאבק הנצחי למשמעות
הגמרא בשבת שואלת: לידה היא זמן של של דין עבור נשים. מהו הרגע המקביל עבור גברים? היא עונה שגברים נידונים כשהם עוברים על גשר, אירוע שבזמן הגמרא היה בו סיכון מסוים, אולי קצת ברמה של לידה.
הרב מבאר שגשר הוא יתרון המלאכה על הטבע. אדם חי בטבע שמספק לו את כל צרכיו, על ידי האדמה. הטבע כולל גם מחסומים כמו נהר. גשר הוא יצירה מלאכותית שעוזרת לאדם לנצח את מגבלות הטבע.
אבל מה נמצא מהעבר השני של הנהר? עוד יבשה. המלאכה עוזרת לאדם "לכבוש" אזורים נוספים, אבל גם אזורים אלו הם טבעיים. גם טבע שני הוא טבע; כל מה שהתרגלנו אליו, אף שמקורו מלאכותי, הופך להיות עבורנו טבע. עגלה עם סוס היתה פעם פאר הטכנולוגיה, והיום היא רומנטיקה עם ניחוח טבעי.
מדוע בולע הטבע את המלאכה?
הטבע הוא המרחב כולו, המלאכה היא כמו בית: מקום מוגדר בתוך המרחב. כשאנחנו מתבוננים בקטע קטן, חתוך מתוך העולם, קל לראות את המטרה שלו. מסביב לבית יש גשם, שמש ועיניים חקרניות. מובן שיש תפקיד לבית: להגן מפניהם. אבל כשאנחנו מביטים על המציאות כולה קשה לראות שהיא מכוונת כלפי משהו.
מה שמחזיק בתודעה שלנו את הבית כבעל מטרה היא העובדה שהוא חורג מהטבע. המכלול חסר מטרה, פריט מסוים ממנו הוא בעל מטרה.
אך ייחודיות זו הולכת ומטשטשת עם הזמן, והחפץ המלאכותי הולך ונבלע בטבע ומאבד ממשמעותו. דומה הדבר לבתי חימר שנבנו במדבר. בתחילה, תווי המתאר הזוויתיים שלהם עומדים בניגוד לגַלִיוּת של הדיונות. אחרי מאות שנים של שחיקה העיר שבמדבר תעגל קווים ותשתלב בנוף. בדומה לכך מראה של אדם חורש יתפס בעינינו כטבעי ואילו נסיעה ברכב לא, כיוון שהאנושות חורשת כבר אלפי שנים, אבל נוסעת ברכב רק כמאתיים שנה. הטבע "עיגל" את המלאכותי עד שהפך עבורנו לטבע שני.
אם כן, המלאכה איננה רק עצם הפעולה האנושית, אלא מבט מיוחד שמזהה משמעות ומטרה בעולם. מבט זה הוא פרי של מאמץ מתמיד של האדם לחרוג מהטבע על ידי בחירתו ועשייתו.
אמנם, הגשר הוא רגע של סכנה, העשיה עלולה גם לגרום לקלקולים רבים. ה"עץ יוסף" מפרש ש"בירה דולקת" היא בירה נשרפת. אברהם ראה עולם מלא בחטאי דור המבול והפלגה. עדיין, הבחירה חשובה ומעניקה לעולם הטבעי ערך ומשמעות, כפירוש השפת אמת ש"בירה דולקת" פירושו בירה רודפת. אברהם רואה עולם מלא תשוקה ותנועה: הכל שוטף ושואף. כמסקנה מחפש אברהם את בעל הבירה. הוא מבין שכוח תוסס, חשוב ומסוכן כמו בחירה לא נוצר באופן סתמי. מתוך הרצון שהוא מזהה בו עצמו ובאנושות כולה, אברהם מצליח להתעלות על שטף הטבע ולהבחין שגם בבריאה כולה יש כוונה ורצון.
משמעות מתחילה מהבית
כדי להצליח להבחין בכך יש להתחיל לא במרחב כולו אלא בבית. כשאדם מנסה לחבוק את העולם כולו כדי למצוא בו משמעות הוא נכשל. פרשות בראשית ונח, בהן האנושות נופלת מכישלון לכישלון, מדברות על "הארץ" ו"האדמה" כמושגים שכוללים את כל העולם. פרשת לך לך נפתחת כאשר אברהם נשלח אל "הארץ", שהיא לא העולם כולו, אלא ארץ מסוימת, ארץ ישראל. זוהי גם ארץ של מלאכה, בה זורעים וקוצרים: "כיון שהגיע (אברהם) לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור. אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת"
אבל גם בכך לא די. הייחודיות של המלאכה נשחקת על ידי סתמיות הטבע, אם לא יתווסף אליה רובד נוסף: אישיות ומפגש.
לפי רש"י בירה דולקת היא בירה מוארת. אברהם רואה אחוזה שחלונותיה מאירים ומבין ש"יש מישהו בבית". יש אור בחלון, יש אש באח, אש היא יסוד עצם המלאכה, זוהי המצאה הראשונה שהמציא האדם במוצאי שבת. האש עלולה לשרוף את הארמון, אבל יכולה גם להפוך אותו למקום חמים וביתי, מקום בו יש נוכחות ומפגש. העולם כבר איננו חשוך וקר, כי שוכנת בו שכינה.
כי גם אם המלאכה עוזרת לנו לזהות שיש לעולם תכלית - זיהוי זה לא יכול להגן מפני גלי הטבע ששוחקים את המשמעות. מה שמשמר את תחושת המשמעות והתכלית של העולם היא נוכחות בעל הבירה. הבירה מצביעה על בעל הבירה, וכיון שהעולם נוצר ברצונו, יש לו מטרה ותכלית.
כך גם פותח המדרש על הבירה הדולקת: "ר' יצחק פתח: שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". הטבע, הוא הבית הקדום של האנושות, שמגן עליה אבל גם מטביע אותה בחוסר המשמעות שלו. עובדי עבודה זרה סגדו לפראותו של הטבע וחוסר התכלית שלו. כדי להכיר את בורא העולם צריך להתנתק מהטבע שהוא כוליות ללא תכלית ורצון. במקומו צריך ליצור קשר הדדי מלא רצון ותכלית עם הקב"ה. אברהם הוא אוהבו של הקב"ה. הקב"ה נענה לו והופך להיות לא רק בעל הבירה אלא גם בעל ואדון לישראל כפי שממשיך המדרש לצטט את הפסוק: "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך".
