ידיד הפיד @דניאל עידן עורר אותי לגמרא שמופיעה בדף היומי. היא מדברת על "בין הלחיים" - מעין שטח אפור בקצה המבוי. רבא קובע שבין הלחיים נחשב ככרמלית אם המבוי גובל בכרמלית, וכרשות היחיד אם המבוי גובל ברשות הרבים.
הגמרא מיד מזדעקת שזה לא הגיוני: אם בין הלחיים שצמוד לכרמלית אסור, קל וחומר שבין הלחיים שצמוד לרשות הרבים (החמורה יותר מכרמלית) יהיה אסור.
עונה הגמרא שבין הלחיים דומה לכרמלית. לכן, אם הוא צמוד לכרמלית הוא נחשב ככרמלית. אם הוא צמוד לרשות הרבים, אין משהו שדומה לו ולכן הוא בטל למבוי ומותר.
לענ"ד המאד ענייה, רואים כאן התנגשות בין חשיבה אנליטית, שמגדירה, יוצרת היררכיות, ומסיקה מסקנות בהיסק אנליטי. בחשיבה כזו, רשות הרבים חמורה מכרמלית, וזה מה שחשוב.
לעומתה מופיעה הסתכלות שנייה, של דימוי או אימאג'. בהסתכלות כזו, הציור של שטח צר של כרמלית בין רשות הרבים לרשות היחיד הוא ציור "לא נכון", ואילו בין הלחיים כממשיך את הכרמלית שלידו הוא ציור "נכון". קושיית הקל וחומר פחות מטרידה את התפיסה הזו.
[מונחון קצר: מבוי הוא רחוב שפתוח לחצרות בתים. בלשוננו רחוב צדדי. הוא רשות היחיד ומותר לטלטל בו תחת תנאים דרבנן.
כרמלית היא שטח שאיננו בדיוק רשות הרבים אבל גם לא רשות היחיד, ולכן אסור בטלטול מדרבנן.
רשות הרבים היא, ובכן, רשות של רבים ואסור מדאורייתא להוציא ממנה לרשות היחיד או להפך.
מאליו מובן שרשות הרבים חמורה מכרמלית]
