גדולים ובינוניים

א. ר' נחמן כותב (ליקו"מ קמא ק') שיש צדיקים שמתנהלים ב"שובה ונחת" עם הבריות, ולעומתם יש צדיקים - צדיקים באמת - ש"אֵין מִזְגּוֹ וְטִבְעוֹ נוֹחָה עִם הֲמוֹן עַם וְלִפְעָמִים נִרְאֶה מִמֶּנּוּ כַּעַס וּקְפִידָה"

הוא מסביר שצדיקים מהסוג השני הם צדיקים שתורתם גדולה בהרבה ממעשיהם, ולכן הם לא יודעים איך לנהל את מעשיהם ביחס להמון. התורה מרתיחה אותם, ולכן הם כועסים ומקפידים.

ב. נראה לי פשוט בדברי שר' נחמן שצדיקים מהסוג הראשון עדיפים. אבל מה קורה כשלא? כלומר מה קורה אם יש לנו בחירה (נניח) בין אדם שתורתו קטנה, ולכן דעתו נוחה עם הבריות - לבין אדם שתורתו גדולה אבל הוא עוד לא - ואולי אף פעם לא- מצליח להעמיק את מעשיו כך שיתנהל בנחת עם הבריות?

לשון אחרת - מה היחס שלנו לגודל שלא יודע להגיע לידי הרמוניה? האם אנחנו נותנים לו לגיטימציה או מעדיפים שהאדם יישאר קטן, העיקר שלא ייצא מאיזון.

ג. כי מי שבוחר להיצמד לאיזון בכל מחיר, בעצם מכריע - בהרבה מקרים - לצד הבינוניות. נכון, יהיו מתי מספר גדולים שידעו לאזן את גדולתם, אשריהם ואשרי חלקם. אבל לנופף בהם כל הזמן הוא סוג של "או סיירת או ניירת": או שהאדם יהיה מושלם, או שלא ינסה להיות גדול בכלל.

ד. אישית אני בבירור בצד הראשון: עדיף שיהיה גודל בעולם גם אם יש נשלם עליו מחיר. גם מחיקת היתכנות הגודל היא תג מחיר לא קטן. האם כל גודל מצדיק כל מחיר? מובן שלא (וגם לא תמיד מה שנתפס גדול הוא באמת גודל). אבל בעיני לעמדת הדגם של הצדיק הראשון, המאוזן, כדמות הלגיטימית היחידה - יש מחיר חמור בהרבה.