אובייקטיבי, סובייקטיבי ואוניברסלי

א. אם תסלחו לי אני רוצה להתייחס לרגע לסוגייה אקטואלית, כלומר למאמר של אהוד פירר על הרב שג"ר שפורסם ב"השילוח" האחרון.

כפתיחה למאמר מציב פירר את הפרדוקס של האמונה כך:

"ברגע שהאדם מעיד על עצמו שהוא מאמין... צצות ועולות שתי בעיות: הראשונה היא בעיית היחס בין התחושה הסובייקטיבית שלו לבין המציאות האובייקטיבית. מדוע הוא סבור שהאמונה, שהיא כאמור תחושה סובייקטיבית שלו בלבד, יכולה ללמד אותו משהו על המציאות האובייקטיבית"

הנחת היסוד המובלעת בטיעון של פירר היא זיהוי בין האובייקטיבי לבין האוניברסלי. במלים אחרות, ההנחה שרק הגישה האובייקטיבית יכולה לדבר על משהו שהוא בינאישי, שקיים גם מחוץ לנפש שלי.

ב. בזכות הקורונה אנחנו לומדים בחודש האחרון את "בקשו פני" - מאמר של מו"ר על מאמר דעת אלוקים של הרב. החלק הראשון של המאמר שואף לתאר את העולמות הרגשיים (להלן: סובייקטיביים) כ*דרך להתבוננות על העולם*. היינו העולם הרגשי כ:
1. כלי להתבוננות והכרה, לא רק משהו ש"עובר עלי".
2. כלי להתבוננות *על הממשות*, העולם, החברה וכו', לא כלי שמוגבל לאיזו בועה רגשית שהיא האני.

במלים אחרות, הסובייקטיבי יכול גם להיות אוניברסלי (בלי להפוך אותו לאובייקטיבי). הוא מסוגל להיות שפה שמגשרת בין האדם לקב"ה, לעצמו וגם לאחרים. אפשר לדבר בו על משהו מחוץ לי, לדון בו עם אחרים וכו'. כך שמה שמתאר פירר כהנחת היסוד של הרב שג"ר (שקוטנו גדול ממותני, כן?) נשמט מאליו.

הרחבה של הטיעון מצריכה יותר מפוסט קצר (למעשה, היא מצריכה הרבה יותר מהספר הקצר ש'בקשו פני' הוא חלק ממנו) אבל זו נקודת מוצא שכדאי להתרגל אליה.