א. איכשהו יצא שלשני המוסכניקים הקבועים שלי יש אותו אסטרטגיית טיפולים שמכונה "אחזקת שבר": משהו התחיל להתקלקל? תמשיך להשתמש בו עד שיישבר לחלוטין, ואז תחליף. יותר משתלם כלכלית למשוך עם הרכיב התקול ולהחליף רק כשהוא יתפגר.
זו אסטרטגיה בעלת יתרונות וחסרונות, וכמובן אסור להתנהל על פיה כמדובר נניח בבלמים - אבל בשורה התחתונה, כך הם טוענים, זו צורת ההתנהלות הכי נכונה כלכלית.
ב. לא באתי לדון באסטרטגייה הזו אלא לשאול: כבר שנים אני (או המוסכניק שלי) דוגל באחזקת שבר. האם זה הופך אותי ל'אחזקת שבר'-יסט?
בדומה לכך: אני אוהב לעשות חור בקצפת של המילקי, לאכול את החום ולהשאיר לסוף את שאר הקצפת. האם זה הופך אותי ל'חור-בקצפת-של-המילקי'-יסט?
ברור שלא. אפשר ליהנות מקריאת הארי פוטר בלי להיות פוטריסט או להעריך את שר הטבעות בלי להיות טולקיניסט. לא כל דבר שאני עושה הוא משהו מהותי עבורי.
ג. האם אפשר להיות גם לא קפיטליסט וגם לא סוציאליסט? מה האלטרנטיבה שלך? אתה יכול לטעון שאתה לא בעד אף אחד, אבל בסוף יש לך עמדה. הרי יש לך עמדה על סוגיות כלכליות: האם נכון יותר מסים ותכנון מרכזי או כמה שפחות מסים וכמה שיותר בחירה? אז בסוף אתה קפיטליסט או סוציאליסט או קומוניסט או אנקאפיסט.
אז זהו, שלא. יש לי דעה (לא החלטית) לגבי הנושא. עדיין, העמדה הזו לא מגדירה אותי. אני לא סוציאליסט או קפיטליסט כי אני מסרב לראות בעמדה הזו איזו זהות מכוננת. כלכלה היא דבר חשוב, טכנית. אפשר למצוא בה גם ניצוצות של חיים. אבל לא זה מגדיר אותי. אדם שזה חלק מהזהות שלו רואה את העניין הכלכלי בכל מקום ("מה הדגם הכלכלי של טרור?" - אני לא אומר שאין להם דגם כלכלי, אבל מי אמר שזו שאלה משמעותית?). אני מעדיף להתמקד במישורים אחרים.
אני יהודי, אני מאמין בקב"ה ומשתדל לשמור את ההלכה בלי תירוצים. אני מאמין בשיבה לארץ ישראל כאירוע היסטורי ועמוק, אני מאמין שלימוד תורה פנימי הוא דבר חשוב מצד עצמו ופתרון לקשיים רבים. יש לי אישה וילדים ואני מאמין בריבוי חיים. אלו דברים שמגדירים אותי, הם חלק משמעותי בזהות שלי. השאלה איך ראוי להתנהל ממונית, חשובה והכל - היא לא כזו.
