א. אני לא יודע אם מותר לומר דבר כזה בקול, אבל לטעמי מצות דווקא טעימות יותר מלחם. לא, הבעיה הבסיסית שלהן איננה הטעם אלא שהן לא משביעות.
מצה היא מאכל בו יש פער בין כמה הוא מזין לכמה הוא משביע. כי שובע הוא עניין של תחושת נפח, לא של קלוריות. במצה אין קשר בין התזונה (קלוריות) לבין הסיגנל של הגוף לתזונה (תחושת שובע). המסומן מאבד קשר למסמן.
ב. גם בעולם רוחני - ועוד יותר בהבנה רוחנית - קיים לעתים פער כזה.
בדרך כלל יש הלימה בין לב הדברים לבין המלאות שלהם. רעיון עמוק הוא גם עשיר ורחב. הוא גם מזין את המחשבה וגם משביע אותה.
אבל לעתים קורה שהרעיון הוא מתומצת. כמו משפט חסידי חריף או רש"י קצר וחד. כך לדוגמה מתפעל הרמב"ם מאמירה חז"לית שנשמעת קלישאתית: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים". הוא מייחס לה עומק שלא נראה על פני השטח. אפשר *להסביר* למה האמירה עמוקה, אבל היא לא *מרגישה* כזו. יש פער בין התזונה לבין השובע.
ג. המצה מכונה 'לחם האמונה', וההסבר הקלאסי שאני מכיר מדבר על המצה כמזון שהוא אמונה. אנחנו אוכלים את האמונה כמו שהצאן רועה עשב.
אבל פתאום חשבתי - אולי המצה היא לחם שמצריך אמונה. אתה אוכל אותו ולא מרגיש שבע. צריך להאמין שמבחינת תזונה באת לידי סיפוקך, שהכל כבר בידיך.
גם בעולמות רוחניים ישנן תובנות כמו גולם פרפר, כמו עצם לוז. הן מתומצתות וספונות בתוך קליפה קשה. אתה צריך להאמין בהן כדי לפתח אותן. רק מי שמסוגל לתת אמון, מסוגל לשמוע את ליבם של הדברים. רק אם תעתור אל התורה היא תפתח את ליבה אליך.
ד. כל השנה אנחנו אוכלים לחם, כי בחיים היומיומיים יש הלימה בין עומק לעושר. אבל כששטף הזמן מחזיר אותנו אל נקודת הראשית אנחנו נקראים להיזכר שוב שביסוד הדברים נמצאת האמונה. היא מכוננת את החיים ואת הדעת.
Loading
