תקופה אפית בדור נטול פאתוס

א. כשהייתי צעיר ויפה ראיתי סרט אסונות על שרשרת רעידות אדמה באמריקה. הוא היה קלישאתי ומטופש אז סילחו לי שאני לא זוכר את שמו.

הסרט התאפיין בעריכה מעניינת - מסכים מפוצלים כמו חדשות בזמן אמת, אווירת דחיפות, כמובן - אבל גם ניסיון (מאד קיטשי) לשדר אפיות.

אפיות, פירושה שקורה משהו גדול מהחיים, משהו שייזכר לדורות. אירוע היסטורי ובעל חשיבות "גדולה מהחיים".

כמובן, היו לסרט גיבורים והיו "סיפורים קטנים" - אבל היה גם מבט על, וניסיון להראות את האירוע שקורה כייחודי ולא כעוד אירוע רגיל, פשוט מוגדל.

ב. מה שקורה עכשיו, בכמה פרמטרים, הוא אירוע היסטורי. איום כלל אנושי שמתפשט במהירות, אין לאנושות משאבים להתגבר עליו לחלוטין אלא רק לעכב אותו. החיים נעצרים בכל רחבי העולם, ועוד ועוד.

נכון, אין כאן אויב משותף כמו "היום השלישי" (ולכן לא הבאתי אותו כדוגמה) אבל יש כאן איום בין מדינתי, גורף לכל האוכלוסיה. יש כאן אירוע של פעם במאה שנה לפחות.

אבל אין התייחסות אפית. אין נאומים חוצבי להבות על תוקף השעה, על חוסן וסולידריות לאומית. פשוט אין. הכל תפעולי ומנהלי.

ג. אפשר לטעון שתמיד אירועים אפיים נתפסים בפאתוס רק ממבט רחוק. מקרוב כולנו יהודה עמיחי.

אני לא חושב ככה.
פשוט אנחנו ציניים מדי, לא מאמינים שיש דבר כזה, אפוס. שיש משהו מעבר לחיים האפורים יומיומיים. כל כך לא רגילים למעבר, עד שאין לנו כלים לדבר בהם בימים של אפוס. אנחנו פוחדים להשמע קלישאתיים ולכן מדברים רק במישור המנהלתי.

הלוואי שנלמד לדבר מחדש בשפה הגדולה והרחבה, בשפה של המעבר. שלא נהיה כלואים ביהודה עמיחי-ות