מי זה 'אנחנו'? - (לא מהאו"ם, חלק ב')
מחלוקת נוספת בין הימין לשמאל קשורה לשאלת מי זה בדיוק 'אנחנו'.
א. לשיטת הימין, ה'אנחנו' מורכב מעגלים מעגלים. המעגל הראשון הוא מעגל הלאום, השני הוא המעגל האתוס האזרחי (בקליפת אגוז: שירות צבאי) השלישי הוא אזרחות רשמית. אפשר לקרוא להם בגסות: יהודי, ציוני, ישראלי.
בין שלושת המעגלים קיימת באופן טבעי חפיפה רבה, אך לא מושלמת. בהתאם לכך, תחושת ה'אנחנו' מקבלת ווליום שונה ביחס לכל קומבינציה. הימין הכי מזדהה עם מי שהוא גם וגם וגם, פחות מזדהה עם מי שהוא יהודי אבל לא ציוני, ציוני אבל לא יהודי, וכו' וכו'.
מבחינת הימין, העובדה שיש מעגלים קרובים יותר אין פירושה דה לגיטימציה של המעגלים הרחוקים. העובדה שאני מחובר יותר למשפחה שלי לא אומרת שאני מזלזל בשכנים.
יש לא מעט דיפוזיה בין הקצוות לאמצע. קשה להיות יהודי בלי להיות - לפחות במידת מה - ציוני. אפילו קשה להיות ישראלי בלי להיות במידת מה ציוני (גם ערביי ישראל לא רוצים לעבור לרשות).
ב. מבחינת השמאל יש בדיוק מעגל אחד - אזרחות (ישראלי). כל לגיטימציה למעגל אחר היא אפליה פינת גזענות. כפי שטענתי בעבר - אזרחות היא קריטריון ברור מצד אחד (בניגוד לעמימות של ריבוי המעגלים בסעיף קודם) שבאה במחיר של שרירותיות.
השרירותיות הזו אומרת: המדינה היא מדינת העם היהודי, אבל מעבר לאיזה הכרזה עקרונית, אסור שיהיה ליהדות ביטוי במדינה. כי שוויון זכויות אזרחי הוא MUST. ולכן - חוק השבות סבבה (כי הוא מתייחס למישור טרום אזרחות) ואילו שמירת על רוב יהודי בגליל - אפליה וגזענות. למרות שהרציונל אותו רציונל.
אפשר לומר שלשיטת השמאל, אסור שמטרת המדינה תשפיע על התנהלותה לאחר שהוקמה, בחינת אל תתבונן מה מלפנים ומה מאחור¹.
ג. לעומת השמאל, הימין נוקט שתמיד יש פעפוע בין מטרת המדינה לבין מדיניות שלה. שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל - אבל זכויות פרט, לא זכויות לאומיות. וכן, המישורים הללו מתנגשים לפעמים. לדוגמה, שמירה על רוב יהודי (זכויות לאומיות), משמעותה סוג של אפליה - מעודנת ככל שתהיה. אפליה שלכאורה מחלחלת בסוף גם לרמה הפרטית.
רק שצריך לזכור שלשיטת הימין, הפעפוע גם עובד הפוך: אם לא תשמור על רוב יהודי בגליל, הגליל לא יישאר יהודי. מדינה יהודית היא לא הישג נתון, היא דבר שצריך לטפח ולשמור².
אז נכון, צריך להזהר גם לצד השני ולדאוג שכמה שפחות זכויות תפגענה, אבל יש כאן שני צדדים לשקול, לא ששיקול אחד פסול כגזענות.
ד. אם כן - תפיסה של מעגל אחד מול תפיסה של ריבוי מעגלים. האמנם? התמונה מורכבת יותר.
ראשית, מימין אין דעה אחידה מהו המעגל המרכזי. כבר בתוך הימין עצמו יהיה מי שירגיש יותר קרוב לציוני לא יהודי מאשר ליהודי לא ציוני. בעיני התפיסה הזו היא מעין תפיסת ביניים - אני הולך ומתרחק מקשר הדם אל מימדיים יותר בחיריים ויותר אקראיים. לבחירה של הפרט - כן, כן - יש פחות תוקף ועומק מאשר היסטוריה משותפת וקשר דם³.
העדפה כזו היא כבר ביטוי ראשון לסחף המתמיד של החברה הישראלית שמאלה.
אבל גם בשמאל: מלגלגים על מפלגות השמאל שהן בעד שוייון זכויות אזרחי אבל הייצוג הערבי שם לוקה בחסר. בעיני הבחירה לבחור במפלגה ציונית-יהודית היא (/היתה) שריד אינסטינקטיבי לתובנה שהסיפור הישראלי הוא בבסיסו סיפור יהודי.
ה. אבל זה עולם הולך ונכחד. לאט לאט באמת לא מבינים בשמאל למה לגיטימי לדבר בשפה שאיננה אזרחות. מתביישים לומר שיש משהו רע בהתבוללות - כי מה רע? השלב הבא והמתבקש הוא קריאה ליצירת גוש יהודי-ערבי כנגד הימין. כלומר הישראלים נגד היהודים. שני סיפורים מכוננים שונים ולא וויכוח בתוך אותו אתוס. במקרי קיצון אבסורדיים ומופרכים יותר, מצביעים ישר למשותפת. זו כבר לא רק הכרעה בעד האתוס האזרחי, אלא שני צעדים הלאה.
ה. מדינת ישראל נמצאת כיום במצב בו הישראלי והיהודי עלולים להימצא בהתנגשות מוחלטת. אזרחות היא עניין חוקי-שרירותי וממילא ייתכן מצב בו אזרח המדינה שואף לאיין אותה. הוא לא רק נגד האתוס היהודי כאתוס המרכזי. הוא נגד מדינה יהודית נקודה.
אף אחד לא יודע איך להכיל מצב כזה בו אדם יכול להיות גם אזרח שווה זכויות במדינה שחל וגם אויב של האתנוס שלך. השמאל, כהרגלו, בעיקר קובר את הראש ולא מוכן להודות שזה קיים. הימין גם הוא לא יודע איך לבלוע את המצב הזה.
אישית אני לא בטוח איך נכון לטפל במתח הזה. אולי נכון לעמעם אותו (אבל לא להתכחש לו). מכל מקום, הנושא כרגע הוא לא ערביי ישראל שמצביעים בהמוניהם למשותפת, אלא המצבעים היהודים.
לו היתה המשותפת סתם מפלגה ערבית שבעד מדינת כל אזרחיה, היתה ההצבעה להם "סתם" תלישות ואובדן דרך קוסמופוליטיים מצויים. להצביע למפלגה שמזדהה עם פגיעה באתנוס שלך זה עיוות נוסף, חריף יותר.
אבל בעיני זו עקמומיות גדולה מאד. זה כמו לזנוח את המוסר שמאחורי החוק בשם קידוש החוק. כמו להיות נבל ברשות התורה שהרי אין איסור. "אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תישומם"
יש לי חברים כאלו, ואולי יהיה להם קשה לשמוע, אבל אני עדיין אוהב אותם, כי לפני הדעות שלהם, אנחנו אחים.
מחלוקת נוספת בין הימין לשמאל קשורה לשאלת מי זה בדיוק 'אנחנו'.
א. לשיטת הימין, ה'אנחנו' מורכב מעגלים מעגלים. המעגל הראשון הוא מעגל הלאום, השני הוא המעגל האתוס האזרחי (בקליפת אגוז: שירות צבאי) השלישי הוא אזרחות רשמית. אפשר לקרוא להם בגסות: יהודי, ציוני, ישראלי.
בין שלושת המעגלים קיימת באופן טבעי חפיפה רבה, אך לא מושלמת. בהתאם לכך, תחושת ה'אנחנו' מקבלת ווליום שונה ביחס לכל קומבינציה. הימין הכי מזדהה עם מי שהוא גם וגם וגם, פחות מזדהה עם מי שהוא יהודי אבל לא ציוני, ציוני אבל לא יהודי, וכו' וכו'.
מבחינת הימין, העובדה שיש מעגלים קרובים יותר אין פירושה דה לגיטימציה של המעגלים הרחוקים. העובדה שאני מחובר יותר למשפחה שלי לא אומרת שאני מזלזל בשכנים.
יש לא מעט דיפוזיה בין הקצוות לאמצע. קשה להיות יהודי בלי להיות - לפחות במידת מה - ציוני. אפילו קשה להיות ישראלי בלי להיות במידת מה ציוני (גם ערביי ישראל לא רוצים לעבור לרשות).
ב. מבחינת השמאל יש בדיוק מעגל אחד - אזרחות (ישראלי). כל לגיטימציה למעגל אחר היא אפליה פינת גזענות. כפי שטענתי בעבר - אזרחות היא קריטריון ברור מצד אחד (בניגוד לעמימות של ריבוי המעגלים בסעיף קודם) שבאה במחיר של שרירותיות.
השרירותיות הזו אומרת: המדינה היא מדינת העם היהודי, אבל מעבר לאיזה הכרזה עקרונית, אסור שיהיה ליהדות ביטוי במדינה. כי שוויון זכויות אזרחי הוא MUST. ולכן - חוק השבות סבבה (כי הוא מתייחס למישור טרום אזרחות) ואילו שמירת על רוב יהודי בגליל - אפליה וגזענות. למרות שהרציונל אותו רציונל.
אפשר לומר שלשיטת השמאל, אסור שמטרת המדינה תשפיע על התנהלותה לאחר שהוקמה, בחינת אל תתבונן מה מלפנים ומה מאחור¹.
ג. לעומת השמאל, הימין נוקט שתמיד יש פעפוע בין מטרת המדינה לבין מדיניות שלה. שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ישראל - אבל זכויות פרט, לא זכויות לאומיות. וכן, המישורים הללו מתנגשים לפעמים. לדוגמה, שמירה על רוב יהודי (זכויות לאומיות), משמעותה סוג של אפליה - מעודנת ככל שתהיה. אפליה שלכאורה מחלחלת בסוף גם לרמה הפרטית.
רק שצריך לזכור שלשיטת הימין, הפעפוע גם עובד הפוך: אם לא תשמור על רוב יהודי בגליל, הגליל לא יישאר יהודי. מדינה יהודית היא לא הישג נתון, היא דבר שצריך לטפח ולשמור².
אז נכון, צריך להזהר גם לצד השני ולדאוג שכמה שפחות זכויות תפגענה, אבל יש כאן שני צדדים לשקול, לא ששיקול אחד פסול כגזענות.
ד. אם כן - תפיסה של מעגל אחד מול תפיסה של ריבוי מעגלים. האמנם? התמונה מורכבת יותר.
ראשית, מימין אין דעה אחידה מהו המעגל המרכזי. כבר בתוך הימין עצמו יהיה מי שירגיש יותר קרוב לציוני לא יהודי מאשר ליהודי לא ציוני. בעיני התפיסה הזו היא מעין תפיסת ביניים - אני הולך ומתרחק מקשר הדם אל מימדיים יותר בחיריים ויותר אקראיים. לבחירה של הפרט - כן, כן - יש פחות תוקף ועומק מאשר היסטוריה משותפת וקשר דם³.
העדפה כזו היא כבר ביטוי ראשון לסחף המתמיד של החברה הישראלית שמאלה.
אבל גם בשמאל: מלגלגים על מפלגות השמאל שהן בעד שוייון זכויות אזרחי אבל הייצוג הערבי שם לוקה בחסר. בעיני הבחירה לבחור במפלגה ציונית-יהודית היא (/היתה) שריד אינסטינקטיבי לתובנה שהסיפור הישראלי הוא בבסיסו סיפור יהודי.
ה. אבל זה עולם הולך ונכחד. לאט לאט באמת לא מבינים בשמאל למה לגיטימי לדבר בשפה שאיננה אזרחות. מתביישים לומר שיש משהו רע בהתבוללות - כי מה רע? השלב הבא והמתבקש הוא קריאה ליצירת גוש יהודי-ערבי כנגד הימין. כלומר הישראלים נגד היהודים. שני סיפורים מכוננים שונים ולא וויכוח בתוך אותו אתוס. במקרי קיצון אבסורדיים ומופרכים יותר, מצביעים ישר למשותפת. זו כבר לא רק הכרעה בעד האתוס האזרחי, אלא שני צעדים הלאה.
ה. מדינת ישראל נמצאת כיום במצב בו הישראלי והיהודי עלולים להימצא בהתנגשות מוחלטת. אזרחות היא עניין חוקי-שרירותי וממילא ייתכן מצב בו אזרח המדינה שואף לאיין אותה. הוא לא רק נגד האתוס היהודי כאתוס המרכזי. הוא נגד מדינה יהודית נקודה.
אף אחד לא יודע איך להכיל מצב כזה בו אדם יכול להיות גם אזרח שווה זכויות במדינה שחל וגם אויב של האתנוס שלך. השמאל, כהרגלו, בעיקר קובר את הראש ולא מוכן להודות שזה קיים. הימין גם הוא לא יודע איך לבלוע את המצב הזה.
אישית אני לא בטוח איך נכון לטפל במתח הזה. אולי נכון לעמעם אותו (אבל לא להתכחש לו). מכל מקום, הנושא כרגע הוא לא ערביי ישראל שמצביעים בהמוניהם למשותפת, אלא המצבעים היהודים.
לו היתה המשותפת סתם מפלגה ערבית שבעד מדינת כל אזרחיה, היתה ההצבעה להם "סתם" תלישות ואובדן דרך קוסמופוליטיים מצויים. להצביע למפלגה שמזדהה עם פגיעה באתנוס שלך זה עיוות נוסף, חריף יותר.
אבל בעיני זו עקמומיות גדולה מאד. זה כמו לזנוח את המוסר שמאחורי החוק בשם קידוש החוק. כמו להיות נבל ברשות התורה שהרי אין איסור. "אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תישומם"
יש לי חברים כאלו, ואולי יהיה להם קשה לשמוע, אבל אני עדיין אוהב אותם, כי לפני הדעות שלהם, אנחנו אחים.
