א. אין בידי גדול-תורהמטר. נכון שבעקרון אני לחלוטין בעד לדרג ולתת ציונים, אישית אני לא טוב בזה כל כך.
אבל קריטי גם לדבר על מה מחפשים.
ב. תורה היא *גם* ידע, היא *גם* חכמה, ואין עם הארץ חסיד. אבל תחילתה וליבה איננו בידע. אפילו הלכה, ובוודאי אמונה, אינם ידיעה אלא היות. עומק הדברים איננו בתוכן - התוכן תמיד חוזר על עצמו, תמיד יבש ומתפורר ולחילופין כבד ומשמים. או על כל פנים היה עלול להיות כזה אלמלא ההיות. אלמלא החכם שבתוך החכמה.
ג. לכן לומר "אני רואה שיש לרב הרבה תלמידים אבל למה בעצם הם הולכים אחריו?" זה לנסות לתלות את העיקר בטפל. להצדיק את בשר הפרי על ידי הקליפה, או את היופי האדריכלי על ידי תוכנית הנדסית. אם לבבות רבים פונים למקום אחד - זה לא רק מרמז על היש שבו, אלא ממש חלק מהיש הזה.
ד. לומר "גדול דור הוא לא מדריגה אלא עניין פוליטי" מניח שלימוד תורה הוא איזה יש מופשט, היכל חכמה נקי, לעומת "גדול הדור" שהוא איזה עניין פוליטי מלוכלך. במקום זה יש להבין שתורה היא תמיד לב ולב שוכן באנשים. הניח הקב"ה כל ההרים והשרה שכינתו על הר סיני.
ה. כל הדברים יגעים. כל דבר חידוש שחשבת שהוא חידוש כבר נאמר על ידי חכם יווני באתונה או הוגה קונפוציאני. להבדיל, גם בעם ישראל מעטים הם המחדשים, מייסדים בית מדרש שיש בו יותר מפרשנות קודמיו. כל שאר תלמידי החכמים הגדולים והנפלאים של עם ישראל עוסקים בתורה, מחדשים בה נקודתית ובעיקר לומדים ומלמדים את שכבר נאמר. אין בזה להפחית מגדולתם כתלמידי חכמים.
אז מה הם מחדשים? את עצמם. עיקר החידוש תלוי בלב, באדם. לכן המדריגה האחרונה והגבוהה ביותר היא שימוש תלמידי חכמים. היסוד צריך להיות איזה היימשקייט, מקרא. עליו לימוד והבנה - משנה - אבל פסגת הלימוד היא הלב, בני אדם חיים.
Loading