פוסטים בנושא ביקורת ספרות

בפרק "קולו של סארומן", חבורה של לוחמי רוהאן וחלק מאחוות הטבעת פוגשים את סארומן, הקוסם הלבן. בשלב זה הוא כבר מובס, צבאו הושמד ומבצרו נכבש כמעט חלוטין. עדיין, גאנדאלף מזהיר אותם מפני עוצמת קולו.

(ספויילרים ל"קצה מוסד" ו"המוסד והארץ" של אסימוב)

בעקבות דיון על פוסט של משה רט, עלה בדעתי שאסימוב עשה משהו שאפשר לתאר כרצח האב המפואר ביותר בהיסטוריה.

נספחים (ספויילרים ל"המדריך לימים הקרובים"):

א. בכל שלושת הספרים של יואב בלום יש אותה דמות: דמות אדם לא יוצלח, ההוא שמחוץ למעגלי החיים. ב"מצרפי המקרים" זה פחות בולט, יותר ב"הקבוע" והכי ב"המדריך".

מי אני ? (ב) - טונות ספויילרים ל'המדריך לימים הקרובים' ו'הקבוע היחידי'.

א. 'הקבוע היחידי' ממשיך לשאול "מי אני", אבל מהצד השני של המטבע - בעוד 'המדריך לימים הקרובים' עסק בנפש ובחוויה, הקבוע שואל: באיזה מובן הגוף שלי הוא אני? אלו שתי שאלות שונות, שההבדל ביניהן ניכר קודם כל באופן. יש הבדל בין האופן בו צורכים חוויות לאופן בו מחליפים גוף.

מי אני? (א)
(על "המדריך לימים הקרובים". ספויילרים וזה)

בשנה האחרונה, מתוקף תפקידי "אבא שעובר על הספרים של הילדים", נתקלתי בז'אנר שבהעדר שם אחר אפשר לקרוא לו "ז'אנר המלים המודגשות"
אלו ספרי ילדים קלילים בדרך כלל, שמשתמשים הרבה בויזואליה. זה מתחיל בהדגשה של מילות מפתח כמו כישופ או תהום ונגמר בלצייר את השורות על הדף בכל הצורות האפשריות.

א. הדבר הבולט ביותר ב"מצרפי המקרים" הוא שיואב בלום פשוט נהנה ממה שהוא עושה. מצרפי המקרים הוא קודם כל ספר מגניב. לא מגניב מוחצן של מי שבא לעשות שופוני על חבר'ה, אלא מגניב כמו שמגניב להצליח לגרום לדפדפן לעשות משהו שאף אחד לא חשב שאפשר. כמו שזה מגניב לתכנת קיט של רובוט כך שיעביר את הכביסה ממקום למקום. מגניב של הישג, של שהצלחתי לגרום למשהו לקרות.

בחול המועד חזרתי מעט לגילטי פלז'ר הראשי שלי, הלא הוא הארי פוטר, ומסתבר שלפחות אחד מאתנו השתנה:

ראשית, הבריון נכנס לבית של הווארד וממלא את כל המטבח. זה דימוי, כמובן: איש איננו ממלא מטבח שלם, אבל בריון שפולש אליך כדי לבצע סחיטה - כן ממלא את המטבח. מטאפורית.