מי אני? (א)

מי אני? (א)
(על "המדריך לימים הקרובים". ספויילרים וזה)

אם מצרפי המקרים היה ספר של feel good, הרי שהמדריך לימים הקרובים הוא ספר רע. לא שהוא גרוע או כתוב נוראי, אלא שאחרי הקיטש הקליל של הספר הראשון מגיעות תימות של רוע, אכזריות ואלימות. הנבל של הספר הוא הכי מנוול שיכול להיות. שלוקח את מעשה הקרבה האחרון של אהובתו ומשתמש בה ככלי נשק ציני כלפי אחרים. לו היה דמות בשר הטבעות, היינו אומרים שהטבעת השחיתה אותו לגמרי.

אבל הספר רע מסיבה עמוקה ומטרידה עוד יותר: הוא שואל ומערער על הנחת היסוד של אני, של "מי אני". בסיפור כשאדם שותה חוויה היא הופכת להיות חלק ממנו, והוא לא מצליח לומר: "מישהו אחר חווה את זה, זה לא אני". וזה, אכן, האספקט הבולט של חוויה: ההזדהות שלנו איתה.
היכולת להזריק לאחר חוויות היא היכולת לעשות לו האקינג לתוך הנפש. לעצב את מה שהוא חווה וממילא (כך לפי הספר) לעצב את מה שהוא.

זה רעיון מד"בי, וככזה הוא נחמד, אבל מתחת לו רוחשת שאלה חריפה יותר: ואם לא קיבלתי את הרגש בבקבוק אלא מהחיים. אם התאהבתי באמת - באיזה מובן זה כן "אני"? אם התאהבות היא חוויה, קרי מה שקורה לאדם, הרי באותה מידה היא "לא אני", או נכפית עלי - בין אם קרתה באמת ובין אם שתיתי אותה בבקבוק וויסקי. לכן מטריד כל כל כך תיאור זכרון ההתאהבות של אסנת - משום שהוא, וההתפכחות ממנו, דומים מאד להתאהבות אמיתית.

דרך אחת היא לדחות את מה שהספר מציע: אני לא סך החוויות שלי, אלא סך החוויות שעברתי ועשיתי. רוצה לומר - גם אם אמצא דרך לשתות חוויה של אימוני קונג פו, לא אדע קונג פו. גם אם אזכור חווית התאהבות, לא התאהבתי. אילו ידעתיו הייתיו, ובדיוק לכן אי אפשר לשתות חוויות.

ועדיין נשארת התהיה: מה הופך את החוויות שלי לשלי? מה הוא ה"אני" והאם אפשר לעשות עליו מניפולציות? האם לא נובע מהפסיביות של החוויה שהיא לא כל כך אני - ואז מה עושים עם ההזדהות האוטומטית שלי איתה?

#על_הספרות #יואב_בלום