מי אני ? (ב) - על 'המדריך לימים הקרובים' ו'הקבוע היחידי'

מי אני ? (ב) - טונות ספויילרים ל'המדריך לימים הקרובים' ו'הקבוע היחידי'.

א. 'הקבוע היחידי' ממשיך לשאול "מי אני", אבל מהצד השני של המטבע - בעוד 'המדריך לימים הקרובים' עסק בנפש ובחוויה, הקבוע שואל: באיזה מובן הגוף שלי הוא אני? אלו שתי שאלות שונות, שההבדל ביניהן ניכר קודם כל באופן. יש הבדל בין האופן בו צורכים חוויות לאופן בו מחליפים גוף.

ב. זיקוק חוויות היא אמנות קמאית, שאמאנית. חוויות מזוקקות לתוך אוכל, אבל לא סתם אוכל אלא בעיקר אלכוהול. כלומר משהו שהצריכה שלו היא טקסית, לא רק טכנית. העניין הזה מודגש כל הזמן בדיונים איך נכון לצרוך את החוויות. (אפילו בסוף, כשסטפן שותה קוקטייל ואומר ש"לא חשוב מה הטעם, חשובות החוויות" - מסתבר שהחוויות שהוא שתה הן משהו בעייתי ולא מה שהוא רצה). ובמה אי אפשר בכלל לזקק חוויות? במים, שאין להם איזה טקס, שהם המזון הכי פחות טקסי שיש.
כלומר, גם אם אפשר להזריק חוויה, זה דרך טקס. זה בכל מקרה פעולה 'רוחנית', לא טכנית.

ג. לעומת זאת - הצמידים הם עניין טכנולוגי, על כל המשתמע. הם התגלו בטעות, כשניסו לעשות בכלל משהו אחר. מכאן ועד סוף הסיפור, אף אחד לא יודע את הפשר של מה שהם עושים, רק את העובדה המוצקה שהם מחליפים את האישיות לגוף אחר. זה עצמו כן מספק תובנה מסוימת (גוף ונפש הם ישויות נפרדות) אבל לא מסביר משהו בכהוא זה. לא בכדי המדענית המרכזית בסיפור היא מתמטיקאית. אני מבינה מה המספרים, אני יכולה לנבא מה יקרה. אבל אני לא מבינה מה יקרה.

לכן לפחות בהתחלת הסיפור, די ברור שהגוף שלי איננו לגמרי אני. בטח לא אני באותה רמה שהרגש והחוויה הם אני. זה ברור ולו מעצם העובדה שאני יכול להחליף גוף, אבל לא יכול להחליף נפש.

ה. וזה נכון עד שזה לא נכון. כלומר עד הטוויסט. ובטוויסט מתגלה שאפשר לשכפל את הנפש בין גופים. ואז יש שני אני בשני גופים שונים - עם מסלול חיים שונה, עם מוטיבציות שונות. שני אני שלא מודעים אחד לשני. או אם נהיה מדוייקים, המקור לא מודע לכפיל.

כשחושבים על זה, הרעיון עקבי ביחס לכל הקונספט של הצמידים כפעולה טכנולוגית שאנחנו לא מבינים אבל עובדת. ה"אנחנו לא מבינים" לא משמר את תחושת הסוד, אלא מחלן אותו. נפש האדם איננה הגוף, אבל גם לא משהו מוזר ופלאי אלא משהו מופשט בעל חוקיות שאנחנו כבר מכירים - מידע. כשאנחנו מתייחסים ל"אני" בתור מידע שניתן להעביר - למה שלא יהיה ניתן לשכפל? רק כי זה פוגע בתחושת הייחודיות של ה"אני" שלנו, שלטעמנו לא ניתן להעתקה?

בשלב הזה יואב בלום בעצם חוזר אל 'המדריך': גם כאן משכפלים חוויות מאדם לאדם. אבל כאן זה חריף בהרבה, כי כל ה"אני" הוא מידע שאפשר להחליף או להעתיק, ושיהיו לנו שניים ממנו.

ו. אבל המהפך לא נעצר כאן, והטוויסט השני מעניין עוד יותר. מרגע לרגע מתברר שמשמעות השכפול היא לא באמת שכפול. ה"אני" המועתק הוא בעצם אני אלטרנטיבי. משחק תפקידים של "מה היה קורה לי לו הייתי בוחר לעשות דברים אחרים" (אופציה שמוזכרת פעמיים בסיפור ולא בכדי). כאן הגוף חוזר להיות שחקן משמעותי ב"אני" עצמו. ה"אני" שלי הוא לא רק הנפש אלא מכלול הדיאלוג שלה עם החיים הממשיים מסביבה. ה"אני" שנזרק במקום מבודד בארה"ב הוא אני לגמרי שונה מזה שנשאר בארץ. כי הגוף, הסביבה וההקשר משתנים. כך גם עולה מסיום הספר, בו מתברר שאם קיים מגע פיזי, אפשר לשלוט בהתחלפות ספונטנית. כי גוף איננו רק carrier, היכי תמצי לנפש. הנפש שוכנת בתוכו על כל המשתמע. וכשהחברה מנסה לערער על הקשר החד-חד ערכי בין נפש לגוף התוצאה הסופי היא אפוקליפסה. החלפת גופים היא משחק נחמד עד שהיא מפסיקה להיות משחק, ומערערת על הקבוע היחידי - המכלול החד פעמי של גוף נפש.

ז. ואולי כל זה משל נהדר על איך הטכנולוגיה משנה אותנו בלי שבאמת נבין את ההשלכות. כשהחברה הופכת אותנו ליותר ויותר מופשטים, והגוף הופך להיות היכי תמצי - אבל לא תמורת התעלות אל נפש ורוח אלא תמורת ההפיכה של החיים למידע.
הרי העידן המודרני מספר לנו שכל מה שלא ביולוגיה נתון לשינוי -ויהא זה מגדר, מוצא, אמונה, לאום. לא חשוב באיזה הקשר נולדתי, זה נתון לשינוי. הגלולה חילצה אותנו מהמשפחה, האינטרנט מהקרקע. הטכנולוגיה מאפשרת לנו להשתחרר מהקונקרטי לרצון מופשט. החלפת גוף היא ההמשך ההגיוני. אבל אם כל העולם מתחלף מסתבר שזה היה נחמד כל עוד יכלנו לשחק עם זה. אבל בעצם אנחנו חיבים את הממשות, אחרת טכנאי סכרים הודי וכתבת לעניני משפט ארגנטינאית יחליפו גופים וכל העולם ילך קאפוט.

ח. בסופו של דבר דווקא בנושא הזה, של הקריאה נגד אובר הפשטה, הספר נופל. הצורה מתקוממת נגד התוכן. הספר בונה לאט לאט מערכת יחסים בין שתי דמויות. מערכת יחסים נוגעת ללב ואמינה (יחסית) - והטוויסט זורק את כל זה לעזאזל. זהו, לא נחזור אל תמר יותר. נלך אל שכפול אחר של דן ואז אל אפוקליפסה, ונשמוט מהידיים שני שליש מהעלילה. ברגע מתברר שדן ותמר מעולם לא היו באמת בני אדם, אלא רק ייצוג של הפשטה, של קונספט ורעיון. כפי שאדם מחליף את גופו בלי לחשוב פעמיים, הספר מחליף את העלילה בלי למצמץ או להביט לאחור. אז הספר שנאבק מול השלכה מסוימת של המדע, עושה ברגע האמת את אותו דבר, כדי למצות הברקה מד"בית. די חבל אבל לא מפתיע.