קולו של סארומן והקסם של טולקין

בפרק "קולו של סארומן", חבורה של לוחמי רוהאן וחלק מאחוות הטבעת פוגשים את סארומן, הקוסם הלבן. בשלב זה הוא כבר מובס, צבאו הושמד ומבצרו נכבש כמעט חלוטין. עדיין, גאנדאלף מזהיר אותם מפני עוצמת קולו.

מעניין להבחין שהקסם של סארומן, איתו הוא מכשף את מרבית הדמויות בחבורה, איננו לחלוטין על טבעי. זהו קסם ששורה בתוך הכריזמה הטבעית שלו, בתוך העוצמה שעדיין יש לו כקוסם. הוא מפעיל מניפולציה על כל חולשה שכבר קיימת של אלו שמקשיבים לו. הוא לא משקר, אלא מעקם את פני הדברים. כדי להתגבר על קסם קולו יש צורך בעיקר בכוח רצון ומידות טובות, לא בהנפת שרביט.

בדומה לכך, הכישוף שמטיל סארומן על ת'אודין הוא הרבה מאד לשון כחש. כלומר הרבה מאד פסיכולוגיה, פריטה על פחדיו וחולשותיו. לא איזה מתומן קוסמים שנכנס לו ישירות למוח. גם האופן שמשחרר אותו גאנדאלף עובר הרבה דרך אישיותו של ת'אודין ולא מדלג מעליה.

בזה, קסמו של סארומן דומה לכוחה של הטבעת, שנוצר בכך שסאורון השקיע בה את כל כולו. או לקסמם של גלימות בני הלילית או הלמבס, שבא לא מכוח נפנוף ידיים אלא מכך שהושקעו בהם את אהבתם וכוח יצירתם של בני הלילית.

בכך מרכך טולקין את הקסם. מעמעם את הפער בין היות אנושי לבין היות קסום. עדיין ישנם שני עולמות, אבל האחד צומח בעדינות מתוך השני.