א. לסיפורי שרלוק הולמס יש אופי שהוא יותר מאשר "כאן המציאו את ז'אנר הבלש". הם גם אוסף סיפורים בריטי להחריד על בתי אחוזה וקוד כבוד של אצילים; הם גם פריסת יריעה רחבה של אירופה שלפני המלחמה הגדולה — עם מושבות מעבר לים ותככים בינלאומיים.
ב. לפעמים הפנים הבלשיות של הסיפור נבלעות בכאן-ועכשיו הבריטי שלו. ב'הרפתקת הכתם השני' — ספויילרים בהמשך, אבל אל תגידו לי שלא קראתם עדיין — יש מעט מאד היקשים בלשיים (וגם הם לא מוסברים לקורא). מה שיש בסיפור, והרבה, הן מזימות בין לאומיות ושערוריות אצולה. אה, וגם המון סימבוליזם. מנה גדושה, אולי מדי.
ג. הסיפור סובב סביב שני מכתבים: האחד, רומנטי, שתוכנו יכול להטיל קלון על זוג אצילים. השני, פוליטי, שתוכנו יכול להצית מלחמה.
במילים אחרות, הסיפור הוא על שני כתמים: החיצוני, הגלוי, אליו נחשף שרלוק תחילה, הוא הכתם הדיפלומטי. השני שהולך ונחשף עם התגלגלות הסיפור, הוא הכתם הרומנטי.
ד. באופן לא ממש מעודן, דויל מטיח בפנינו את ההשוואה בין הכתם הציבורי והאישי: שרלוק מסביר לראש הממשלה בסוף הסיפור: "גם לנו יש סודות דיפלומטיים משלנו", ומשווה בכך בין סוד המכתב הראשון, שראש הממשלה מאן להפקיד בידיו, לבין סוד המכתב השני, אותו הוא איננו מגלה לראש הממשלה.
בדומה, כשליידי הִילְדָה מסבירה כי העבירה למרגל שסחט אותה את המכתב הדיפלומטי, כיוון שבדיפלומטיה אינה מבינה אבל כן בדרכי הלב, שרלוק מהדהד אותה וטוען בפני ווטסון ש"קשה מאד לעמוד על מניעיהן של נשים". כלומר ברור שיש לסיפור שני מישורים, ומי שמבין בציבורי לא מבין באישי, ולהיפך.
ה. בפריזמה הזו, כתם הדם הכפול הוא סימבוליזם די בוטה: ישנו כתם אחד נראה וכתם אחד נסתר; הכתמים האלו מתאימים ומקרינים אחד על השני; ההזדמנות הפוליטית דוחפת את המרגל לסחוט את ליידי הִילְדָה, וחולשתה הזוגית של הִילְדָה עלולה להצית מלחמה באירופה.
ו. כמו הכתם על השטיח, גם לוקס המרגל חי חיים כפולים. באנגליה הוא מרגל בינלאומי, אבל בפריז הוא איש משפחה. ממילא גם לו יש נקודת תורפה רומנטית: אישה שמקנאת לו כל הדרך מפריז ופורצת לביתו הלונדוני.
כשהדלת נפרצת, מתבררת שוב הדו כיווניות של הכתם: האישה מפתיעה את לוקס בסיום העיסקה עם ליידי הִילְדָה. זו פגישה בעלת משמעות במישור הבינלאומי, אבל אשתו של המרגל בטוחה שהעניין הוא רומנטי. היא הורגת את בעלה מסיבות רומנטיות, ובזה גם מסכלת את תוכניתו במישור הבינלאומי. הדקירה שהורגת את לוקס מפוגגת את אשליית המחסום בין המישורים, ודמו הנשפך של לוקס יוצר את שני הכתמים.
ז. המשטרה, בגילומו של לסטרייד המרובע, מצליחה להבין ששני הכתמים מתאימים אחד לשני, ושנוצר ביניהם פער. כשלסטרייד מספר זאת לשרלוק, האחרון נחרד. הוא חושש שהמשטרה תבין את הקשר בין שני הכתמים ותפתור את התעלומה באופן בו המשבר הדיפלומטי יפתר אבל הזוגיות של הִילְדָה תחרב. למרבה הקלתו שרלוק, לסטרייד לא מבין את המשמעות של אי החפיפה בין הכתמים: הוא לא מבין שמתחת להם רוחש סוד.
ח. שרלוק מבין את הסוד הקבור ולכן יודע שהפתרון הוא להחזיר את ההתאמה בין שני הכתמים. הוא מחזיר בשקט את המכתב הדיפלומטי לתיבתו של השר, ובזה בעצם מהדהד את הפתרון הדיפלומטי. כפי שהדיפלומטיה פתרה את השערוריה בכך שהמכתב מעולם לא נכתב, כך שרלוק פותר את הבעיה הרומנטית בזה שהמכתב מעולם לא נגנב על ידי ליידי הִילְדָה.
ט. סוף טוב הכל טוב?
האישי והציבורי כה סבוכים זה בזה. לכל איש פרטי ואיש ציבור ישנם כתמים. הכל כל כך שביר. מספיקים אצילה אחת שתמעד, מרגל אחד חסר לב, כדי שאירופה כולה תעלה בלהבות.
שני שומרים מופקדים על האישי ועל הציבורי, ומגינים על הציוויליזציה ללא לאות מפני הכאוס. על כתם אחד מופקד ראש ממשלת בריטניה, ועל השני מופקד שומר הסודות, השערוריות ורגשי הלב — שרלוק הולמס.
אלף פעמים הם יהדפו את הסופה, אבל די בפעם אחת שמי מהם ייכשל. גם כשהכל נראה באיזון, אולי מעבר לדלת אורבת המציאות — משוגעת, נקמנית ובידה סכין. הכתם שנשאר על השטיח והרצפה כמו מנבא את הסופה העומדת לבוא.
