נדמה שככל שתוחלת החיים עולה, תוחלת משמעות החיים יורדת. האתוס המודרני מצליח להאריך את חיי האדם, ובד בבד לגרום לו להיות פג תוקף יותר מהר.

איך אפשר ליישב בין ההסבר שמלכות זו היא ההרס בהתגלמותו, לבין אורך קיומה, ועוד ביחס למלכויות אחרות? ממי שעיקר עניינה הרס היינו מצפים לקריסה מהירה ומפוארת, לא לשרידות מרשימה.

המלכות רביעית היא הכוח שכולל את כל הכוחות האחרים ומתיך אותם לכדי אישיות אחת. היא גם גוף, גם נפש וגם שכל. מה שמייצג את האיחוד המשולש הוא הדיבור: כוח בו נפגשים שלושת רבדי האישיות. כלומר מלכות רביעית, יותר מהראשונה והשלישית, היא בעלת יומרה של כוליות.

א. מלכות בבל החריבה את בית המקדש הראשון, מלכות רומי את השני. מלכות פרס ומדי היתה קיימת בעיקר כשבית המקדש לא היה קיים ולהיפך - דווקא נתנה יד להקמתו. מלכות יוון היא היחידה שמחללת אותו. כלומר משמרת את קיומו ומנסה לנכס אותו אליה. במילים אחרות. מלכות יוון היא היחידה שנלחמת לשנות את הקדושה ולא רק למחוק אותה.

האופן בו אדם חווה את העולם הוא תובעני ושתלטני ברמה שאין הווא אמינא שיהיה אחרת. האדם נברא יחידי. כלומר שברובד עמוק מאד באישיות שלו הוא חש ביכולת להקיף הכל. שכל העולם יכול להכלל בבת אחת, להאסף לתוך ידיו. 

א. אחד הנושאים שהעסיקו את הפילוסופים היווניים הוא המגוון שקיים בעולם. אם הבורא הוא אחד, איך ייתכן שהעולם כל כך מגוון ומלא בקצוות שונים ואף סותרים: אש ומים, טוב ורע. היה מתבקש שמבורא אחד ייברא עולם אחד.

גם בנר מצווה מהר"ל מדבר על ארבע מלכויות כארבע צדדים. אבל כשמהר"ל מפרט את כל הצדדים, מתברר שקשה להכניס אותם לסכימה סימטרית. מתברר שזה לא שניים מול שניים. אולי זה אחד מול שלוש, אולי אחד מול אחד מול שניים. הארבע המתמטי המופשט שלנו הולך ומתמלא אפשרויות וגוונים.

כפתיחת הדיון על חנוכה, מביא מהר"ל את דברי חז"ל שישנן ארבע מלכויות. על פי ההסבר שלו אין הכוונה לארבע מלכויות קונקרטיות, אלא לארבעה ארכיטיפים.

כשהקב"ה האינסופי ברא עולם סופי, נוצרה בעולם כפילות. מחד, עולם זה הוא מגוון ורב פנים כשיקוף של האינסופיות האלוקית. מנגד, גם ה"אחד"יות של הקב"ה מחפשת דרך להופיע בעולם.