א. אני אוהב שירים ליריים ואפילו נוגים ופחות מתחבר לשירים במקצב סוער. אולי בשכל אני יודע שלא כולם חווים מוזיקה ככה, אבל אני לא באמת מסוגל לתאר לעצמי שיש מישהו עם חוויה אחרת. העובדה שיש מי שהשיר הזה לא מרעיד אותו, אולי אפילו מאוס בעיניו - בלתי נתפשת מבחינתי.
ב. האופן בו אדם חווה את העולם הוא תובעני ושתלטני ברמה שאין הווא אמינא שיהיה אחרת. האדם נברא יחידי. כלומר שברובד עמוק מאד באישיות שלו הוא חש ביכולת להקיף הכל. שכל העולם יכול להכלל בבת אחת, להאסף לתוך ידיו.
זו איננה התחושה היחידה שיש לאדם, אבל גם זו תחושה חיה ובועטת. יש לה כוח סחיפה גדול. התחושה הזו היא מקור השאיפה ומקור הכוח של ארבע המלכויות. מכאן צומחת התאווה לשלטון.
מה שאני מנסה לומר הוא שהתאווה לשלטון בצורתה החשופה לא באה מרצון ל, כלומר הצורך להשיג משהו, תנועה של אסיפה. היא באה מתחושת המלאות של הקיום. אני קיים בצורה כל כך חזקה, עד שראוי שכל העולם יהיה מלא בי. תנועה של התפשטות החוצה.
ג. למדרגה זו קורא מהר"ל נפש. הנפש היא תחושת הקיום של האדם, הרגשתו כיצור אוטונומי. באופן אולי קצת מפתיע, עיקר עיסוקה הוא בקשרים בין בני אדם. אם כשדיברנו על "קיום" דמיינתם אקזיסטנציאליסט מתבודד זה לא בהכרח כך. הרגשת הקיום האנושי מתבטאת קודם כל ובעיקר באינטרקציות החברתיות, מה שקראו הפילוסופים הקדומים "האדם מדיני בטבע" כלומר האדם חיה פוליטית.
ד. במקום אחר (דרך חיים) מהר"ל אומר שלכל שלושת סוגי המצוות (בין אדם לחבירו, בין אדם למקום, בין אדם לעצמו) - יש מצווה שורשית, מייצגת. המצווה המייצגת של בין אדם לחבירו, ובעצם של נפש האדם, היא "לא תרצח". רצח קשור לנפש כי משמעות הרצח וחומרתו באה מהנפש: "שופך דם האדם" כאשר "הדם הוא הנפש".
אבל רצח קשור לנפש גם כי תאוות הרצח באה מהנפש. קיום מזהה קיום, מדבר בשפה של קיום. כאשר הקיום שלי רוצה למלא את חלל העולם הוא נתקל בקיום שלך. או שהוא מצליח להכניע אותו, או שהוא פונה להשמיד אותו, כלומר לרצוח.
ה. זה מסביר למה המלכות הראשונה היא הנפש. הרי לשיטת מהר"ל המלכויות מסודרות בצורה מוזרה: נפש, גוף, שכל. היינו מצפים שהסדר יהיה מלמעלה למטה - שכל, נפש וגוף. או מלמטה למעלה - גוף, נפש, שכל. למה להתחיל מהאמצע?
אלא ששליטה היא בתוך העולם החברתי. עולם כזה קשור גם לגוף הקונקרטי וגם לעקרונות השכליים. (שוב, זוהי מדרגת הארבע, שהיא בין השניים המופשט לשש הקונקרטי, ראו את הפוסט של נר ראשון). דווקא הנפש, כמדריגה האמצעית שבאישיות, כוללת את שני הקצוות, ובכך מצליחה ליצור שלטון. היא ה'אני' הכי גולמי ועז של האדם. שלטון רוחני לגמרי או גשמי לגמרי חלשים יותר מהמדרגה הממוצעת.
ו. לכן דווקא מלכות הנפש היא יצר השלטון בטהרתו, ושאר המלכויות נגזרות ממנה. גם שאר המלכויות רוצות להשליט את ה"אני" שלהן על העולם. הן פשוט נותנות ל"אני" פרשנות שונה: אני זה הגוף שלי, אני זה השכל שלי.כלומר מלכות הנפש היא ראש הזהב. שאר המלכויות הן "הנפש כפי שמתבטאת בגוף", או "הנפש כפי שהיא מתבטאת בשכל".
