א. קשה לקבל את הגדרת המלכות הרביעית כיצר ההרס. הרי מלכות הרביעית היא הגדולה מבין הארבע, מבחינת זמן הקיום שלה. כבר ח"זל במדרש על סולם יעקב טוענים שזמן מחצית החיים של מלכות רביעית ארוך מאד. וודאי שבזמן מהר"ל היה ברור שמלכות רביעית לא נעלמת כל כך מהר.
זה מוביל לקושי: איך אפשר ליישב בין ההסבר שמלכות זו היא ההרס בהתגלמותו, לבין אורך קיומה, ועוד ביחס למלכויות אחרות? ממי שעיקר עניינה הרס היינו מצפים לקריסה מהירה ומפוארת, לא לשרידות מרשימה.
להבנתי כרגע במהר"ל אין התייחסות ישירה לשאלה זו. אני רוצה להציע הסבר על דרך ה"אולי".
ב. את היותה של מלכות רביעית העדר מנמק מהר"ל בכך שהיא אחרונה. בסוף הדרך מגיע האין. ההעדר של מלכות רביעית הוא כמו התהום שבקצה העולם.
אולי אפשר לישב כך בין האופי ההרסני לבין זמן החיים הארוך. השכל הגיע למסקנה שיש לעולם תקרת זכוכית אותה אי אפשר לצלוח. אבל זו מסקנה הגותית, עקרונית, אליה אפשר להגיע בזמן קצר.
לעומתו, מלכות רביעית מעכלת את אותה הטענה דרך חוויה וחיים, לא רק במישור של תפישה שכלית. לכן היא הולכת ומיישמת את המסקנה הזו על פני משך היסטורי ארוך. היא גם התהום וגם ארוכה מאד כי לאסימון לוקח הרבה זמן ליפול.
יוצא כאן שהברזל מפורר את העולם לאט לאט. מלכות רביעית גורמת לאנושות להבשיל את מה שמלכות שלישית חזתה מראש: הכל הכל נרגע ומתפורר.
( זה פחות מתאים לתיאור הפראי שבחלום של דניאל, אני מודה)
ג. מהר"ל ממשיך להסביר שההרס שגורמת המלכות הרביעית הוא "ההעדר סיבה אל ההוויה".
זה הפן השני של מלכות הרביעית. בכך שהיא מגיעה אל המסקנה הסופית של חדלון, היא סוללת את הדרך בפני תפישה שונה לחלוטין. אמרנו שכל המלכויות מהללות את הקב"ה. זה נהדר, אבל אליה וקוץ בה: זה מסנוור. האדם מתמכר לפינת האמת של גוף, נפש או שכל, ומוותר על הסיכוי לגשר את הפער. מלכות רביעית באה ומחריבה הכל בטענה שהכל מזוייף ולא מספיק. ההרס הזה סולל את הדרך גם כי הסינוור פג וגם, יותר מזה, כי היא מפנה מקום, חלל, תווך.
באופן גס, "העדר סיבה להויה" מתאר שכדי שמשהו יצמח, משהו אחר צריך לנבול. זו פעולה של פינוי מקום, אבל לא (רק) במובן הטכני. מקום איננו דבר טכני. הוא ההתאפשרות של הדבר, הפוטנציאל שלו: "יש לאלו-ה בנו סוד"