על השיח

כ"ו תמוז התשע"ו

נושאים באתר

א: מונחון.

שיח הוא מעין ממוצע של כל האמירות שמסתובבות באוויר. אם ניקח כדוגמה את השיח הבטחוני, אפשר לשרטט מנעד של אמירות שבתוך השיח - מ"בוא נחזור חד צדדית לקווי 67" עד ל- "בוא נעודד הגירה של כל ערביי ישראל + יו"ש"

גבולות השיח

מה עם אמירה כמו "בוא נפציץ כל כפר ערבי עם נפל"ם"? זו אמירה שהיא מחוץ לשיח. גם אם יהיו שנים שלושה שיאמרו אותה, דעתם לא תחשב, הם יהפכו ל"מטורפים", כלומר לחלוטין לא רלוונטיים.

הנחות היסוד של השיח

לכל שיח ישנן הנחות יסוד. אלו הם יסודות משותפים שעל גביהם כולנו בונים טיעונים: "חרות היא דבר טוב", "פתיחות עדיפה על הסתגרות", "לכל איש הזכות להביע את דעתו". אלמלא היסודות המשותפים האלו היה לנו מאד קשה לתקשר.

עוצמות של הנחות יסוד

אפשר לומר שישנן עוצמות שונות של יסודות. יש יסודות "חלשים" שמקובלים בעיקר במיינסטרים של השיח, אך בקצוות (שאינם מחוץ לגבולות השיח) אין הסכמה על היסודות האלו. ישנם יסודות "חזקים" שמי שאינו מקבל אותם על עצמו מוציא את עצמו מהשיח.

ב.איך זה נראה תכל׳ס?

כשאדם מדבר עם אחרים באופן קבוע, הוא צריך לעמוד בציפיות. לדוגמה, אם תחזור על דבריך שוב ושוב במקום להקשיב ולהגיב לאחרים, תחשב טרול ולכן יתעלמו ממך. אם תהיה גס רוח, יזעמו עליך, וכן על זו הדרך.
אדם ממוצע משתדל לישר קו. אפילו אם יביע דעות קיצוניות, ישתדל למתן את עצמו ככל הניתן. עם הזמן הוא גם נקשר לאנשים אתם הוא דן. הוא חש אמפתיה אליהם. הם הופכים להיות דמויות בתוך העולם שלו. ממילא הוא יתחשב בהם יותר, וידגיש את המשותף ולא רק את המפריד. יחפש להראות איפה הוא בסדר, איפה דווקא נסכים. לא יעשה שקר בנפשו, לא יאמר דברים שהוא לא האמין בהם, אבל יחפש לא מעט את איזורי ההסכמה.
יותר מזה - הרי אי אפשר רק לריב כל היום. מתישהו הוויכוח ייעצר ומישהו יפליט בדיחה. מה, לא תצחק? תהיה הסחי היחיד? והבדיחה, מתישהו, תהיה על הוויכוח, כזו שתעמיד את עצם הדיון בפרופורציה. אותו דעה שנלחמת עליה בכל נפשך הפכה ל*עוד* דעה אחת מיני כמה. ואתה עצמך, כשצחקת, אישרת את זה - לעצמך
אתן דוגמה אחת ספציפית: החברטואלי שלי, @moshe rat אוהב את "המעניש" - דמות נוראית, ברוטלית וגרוטסקית. אז זו דעתי, אבל אחרי אין ספור פעמים שדנו על זה קורים שני דברים: א. המעניש הופך להיות, ממשהו שבחיים לא שמעתי עליו לטיעון אתו אני צריך להתמודד שוב ושוב. הוא הופך להיות דמות משפיעה על האופן בו אני חושב. ב. הוא גם הופך להיות חלק מבדיחה, חלק מהשיח המשותף. משהו כזה לא יכול - לאורך זמן - להישאר מוקצה מחמת מיאוס.

ג. מה בעצם קורה פה


כפי שטענתי בעבר, אנחנו רגילים לחשוב על דעות כסחורה ועל דיון כהעברת קופסאות ממדף למדף. אבל בפועל דעות - וממילא וויכוח - הם משהו אחר לגמרי.
חישבו על דעה כסוג של אור. אדם שטוען טענה מקרין אור החוצה. יש כמה וכמה פרמטרים לחוזק האור: האם האדם מסביר ברור; האם הדובר סוחף; כמה אני מעריך אותו; כמה הוא חשוב לי אישית. קיימים גם פרטרים רחבים יותר: כמה אנשים מחזיקים בדעה הזו, מה העצמה של הקבוצה - כלכלית, מוסרית, חינוכית, משפטית, פוליטית וכו'.
אי אפשר להתעלם מהאור. אם אתה פוקח את העיניים והוא חזק - אתה מסתנוור. אם תרצה להתחמק, תוכל רק לעצום את העיניים.

האור לא רק מסנוור, הוא סוחף אותך לכיוונו. האדם הוא יצור חברתי, ולא בטעות. האדם מתקשר עם סביבתו וזו מעלתו. דעות הן לא סחורה אלא אור שמשפיע עליך - תרצה או לא תרצה. כי אדם, ברוך השם, איננו מחשב. אדם חי, והחיים הם לא שכל נשלט וקפוא אלא דינמיקה. העובדה שטיעונים משפיעים עלינו איננה חולשה אנושית אלא יתרון אנושי.

כמובן, ישנה לאדם גם מערכת עיכול ומערכת חיסונית. הן יכולות להתמודד עם האור ולסנן השפעות לא רצויות. אבל באדם ממוצע ההגנות האלו יקרסו לאחר כמה זמן.

לכן, ההשלכה הכי בסיסית של שיח היא זו: אם אתה משתתף בו, הוא משנה אותך. תרצה או לא תרצה. חד וחלק.

הסתגרות, פתיחות ופרגמטיות

כעת עומדת בפנינו ההתלבטות הבסיסית: להשתתף בשיח או לא?
הסכנה בהשתתפות בשיח היא שאם אתה משתתף אתה מושפע. השיח, כמו גרביטציה, מושך אותך לאנשהו, ההשפעה לא בהכרח תהיה שגויה, אבל גם לא בהכרח נכונה. היא פשוט תהיה.
עלול אדם לחשוב שברגע שהוא מודע להשפעה של השיח, הוא יכול להשתתף בו ולהתגונן מפני ההשפעה. זו אוטופיה: העובדה שאתה מבין משהו לא גורמת לך לשלוט בו. זה שאתה יודע שהשיח משנה אותך, לא אומר שתצליח להתגונן מפניו. @moshe ratt המשיל את זה פעם לתותחנים: לאורך זמן השמיעה שלהם תיפגם. הם יכולים להיות מודעים לזה, לחבוש אוזניות מיוחדות - לטווח ארוך זה יקרה. אני קורא לזה חוק ההשלכות הבלתי נמנעות.

הסכנה בהסתגרות היא אחרת: אתה עלול להתאבן. כשאדם נכנס ללופ בתוך הדעות שלו, הוא לא רק מפספס מה אחרים חושבים. הוא מפספס גם את הכוח להתחדש. הקשבה למציאות, או בשפה יותר פנימית - הקשבה לאיך הקב"ה מדבר דרך המציאות - היא קריטית. בלעדיה לאדם יהיו מבנים מאובנים של מחשבה כשהחיים כבר נעו הלאה. כמו לדוגמה לחשוב שבניית אומה היא יישובים וצבא, צבא ויישובים, ולהתעלם מתרבות, ממחשבה ואומנות, כשהחיים התפשטו לשם.

ומה עם פרגמטיות? על פניו זה דיון אחר. פרגמטיות היא לא מה אני חושב אלא איך אני מיישם את מה שאני חושב בעולם ככה שזה גם יעבוד. דומה שפרגמטיות נמצאת במישור אחר מאשר עולם המחשבה והשיח.
אבל האמת היא שאין באמת הבדל. מי שמרוכז יותר מדי באיך לעשות דברים כך שהם יעבדו, משתנה גם הוא. שוב, חוק ההשלכות הבלתי נמנעות. אם אתה כל הזמן מרוכז במה יעבוד, אתה מאבד את האופק. אם אתה חושב כל הזמן איך להסתדר עם המערכת הקיימת, אתה שוכח שאפשר גם לאתגר את הקיים ולהציע משהו אחר. משהו באמת אחר. בהכרח, "משהו באמת אחר" איננו פרקטי. אין דרך לומר אותו ושהוא יישמע. אין כרגע דרך ליישם אותו וזה יעבוד.
אבל מי שמסיר את עיניו מכל מה שאינו פרגמטי, ישכח גם איך מציבים אלטרנטיבה. לשיח, לפרגמטיות הנוכחית. אפילו מי ש*בעקרון* בעד מערכת אחרת, אבל כרגע הוא פרגמטי - עלול להישאב פנימה.

השיח של חוסר השיח

מה נותן לנו שיח של חוסר שיח? איך זה מועיל להתריס "אני לא משתתף בשיח"? או לומר את הדבר שאינו נשמע?

התרסה עלולה לגרום אנטגוניזם מצד ציבורים מסוימים, אבל היא יכולה לתת כוח לאחרים. בטחון בעצמם, בטחון במה שהם מאמינים בו. יכולת להתריס נגד המוסכמות הקיימות - מתוך השיח. במלים אחרות - התרסה יכולה לשנות את גבולות השיח.

ערעור על השיח מוציא אותך מחוץ לגדר, אבל פותח את המודעות של אנשים בתוך השיח לאפשרויות אחרות, לעובדה שאפשר להניח הנחות יסוד אחרות.

לכן, המונח "דבר שאינו נשמע" הוא מונח מתעתע. נשמע למי? גורם לו מה? יש יותר מתשובה אחת לשאלה הזו, ואדם זהיר ישקול את כל ההשלכות של דבריו, על כל ציבור וציבור, יחשב הפסד מצווה כנגד שכרה.
 

נ.ב.

וכשאני מדבר על כיצד השיח משפיע, אני מדבר מניסיון אישי. בתור אחד שמשוטט בפייסבוק (ובביכורים לפניו) - אני חש על בשרי את הגרוויטציה של השיח.

לא פעם קרה שטיעון של מישהו ערער בי וודאות שהיתה בי קודם. וכשירדתי לסוף טענתו ראיתי שכל ראיה שהוא הביא - אם בכלל הביא - אפשר לפרש אחרת.

מה שערער את בטחוני לא היתה שרירות הטענה אלא *עצם העובדה שמישהו טען אותה* ודאי אם טען אותה בבטחון מלא או הפטיר אותה כמובן מאליו.
וכך, ידידי, פועל שיח)
 

Loading