הקדמה
לעיתים אדם עובר תהליך שמרחיק אותו מהמוסכמות של החברה סביבו. בתחילה יש בו להט להסביר את השינוי שהוא עובר. ככל שעובר הזמן ונפער מרחק, אנשים סביבו מזדעזעים יותר ויותר מעמדתו. בנוסף, שלשלת הטיעונים שכבר ברורה לו אבל אחרים לא מכירים אותה בכלל כבר ארוכה מאד. כלומר כמות ההסברים שהוא צריך לתת גדלה. למי יש כוח להתחיל מאפס כמו הלל גרשוני שצריך להסביר לעוקב הטרי האלף שהוא לא ליברטריאן ולא אוכל עניים לארוחת בוקר.
הקטע הזה נכתב כדי לנסות לגשר על הפער, ולו ברמת המבנה והטיעונים היסודיים. חברבוקים מעורבים שלי יזהו בו שלל נושאים כמו: #נגד_הלוגיקה #האמת_מתגלה_בענן #על_הפוסט #הבלתי_מושמדים ואולי עוד. כמו כן ייתכן שכל הכתוב לא יחדש להם דבר.
שלושת האגדות של השכלתנות
א. כיצד אנחנו מכירים את המציאות וכיצד אנחנו מדברים עליה? שתי גישות עיקריות שולטות בעולם המודרני:
מהלכים לוגיים - הגישה שכל קביעה חייבת להיסמך ולהיות מוכחת על ברכי הגיון צרוף ואם לא היא בעייתית/חסרת משמעות.
אמפיריציזם: הגישה שכל קביעה חייבת להסתמך על נתוני החושים, ולעבור מבחנים כמותניים ניתנים-להפרכה, אחרת היא קביעה בעייתית.
שתי השיטות הללו, אף שיש ביניהן הבדלים רבים והן שני קטבים בפילוסופיה, מופיעות יחד במדע המודרני. המדען הוא אמפיריקן המשתמש ב'לוגיקה'. לשם הנוחות אקרא לשילוב הזה שכלתנות.
סביב שתי הגישות הנ"ל חגים כמה אתוסים 'שקופים' כמעט לגמרי. שקופים - היינו עמדות שלא נתפסות כעמדה-שניתן-לחשוב-כמותה-וניתן-שלא אלא כאמיתה ברורה ומובנת מאליה. אם לחלק באופן גס, תומכי השכלתנות מספרים שלוש אגדות.
אגדת האמת: השכלתנות היא הדרך היחידה לזהות את 'האמת' או להכיר את 'המציאות'.
אגדת השליטה: השכלתנות היא הדרך היחידה לברר אמת מתוך השקר, לנפות טעויות. כל כלי אחר מטעה את האדם וכדי לסנן את הטעויות צריך - שוב - להשתמש בה.
אגדת התקשורת: השכלתנות היא היחידה שמאפשרת לאדם לשכנע מישהו אחר. כל נטישה שלה לא משאירה שום מכנה משותף המאפשר לדון וגוזרת על שני הצדדים להתבצר בעמדתם. יותר מזה, בלעדיה בכלל לא ניתן לתקשר וממילא נשארת רק אופציית האלימות.
ב. הפקפוק שלי בעיקרי האמונה הללו החל בשתי נקודות עיקריות.
בנוגע לאגדת האמת התחלתי לשים לב שככל שנושא חשוב ואקוטי יותר בעיני, השכלתנות לא מסוגלות לטפל בו. לבנות מטוסים? מעולה. להבין את החברה? פחות. את הנפש האנושית? פחות. אומנות, מוסר, רוח, קודש? נאדא. כלומר שיטה זו מציעה כלים שיודעים לטפל רק במקרים מסוימים. באופן עקבי בנושאים חשובים פחות. ככל שהשכל יותר חד משמעי בנושא מסויים, היו בטוחים שהמסקנה תהיה פחות עמוקה וחיה, תתעסק במעטפת של החיים ולא בתוכן שלהם. וכן, רפואה ונוחות חיים בפרט. המדע המודרני מוצלח מאד מאד בהארכת תוחלת החיים וגרוע בלהעניק לחיים הללו משמעות. בשביל למלא את החיים במשמעות חייבים לפנות למישורים בהם המדע פחות רלוונטי. כמובן אין כאן בינאריות אלא רצף אבל אפשר לנסח את הרצף שככל שנושא יותר רלוונטי, כך כוחה של השכלתנות לדון לגביו הולך ופוחת¹.
בנוגע לאגדת התקשורת, ככל שעבר הזמן הבחנתי שבני אדם לא פועלים ככה. דהיינו, מעטים בני האדם שמשנים את דעתם בשל ראיות או הגיון צרוף. להפך: רבים רבים משנים את דעתם בשל דברים אחרים לגמרי. בדרך כלל אדם לא משנה את דעתו מוויכוחים שכלתניים. הרבה יותר פעמים הוא משנה את דעתו בעקבות מעבר לחברה שחושבת אחרת. בשלב הזה מסתבר שאגדת התקשורת, יותר משהיא תיאור ה*מציאות*, היא תיאור של *אידיאל* שלדעת אותן גישות הוא נכון. אם המציאות תראה שרוב בני האדם לא משתכנעים מוויכוחים שכליים וכן משתכנעים מדעת השכנים - אזי מאמיני אגדת התקשורת יטענו שרוב בני אדם טיפשים.
גישה אחרת לאמת
ג. כדי להתחיל לבנות גישה אלטרנטיבית, אולי נתבונן באחד המושגים הכי שימושיים בפיזיקה של חמש יחידות: אנרגיה. השימושיות שלו נובעת מכריכתם של כמה תופעות שונות למושג אחד. אנרגיית כבידה יכולה להפוך לאנרגיית תנועה שיכולה להפוך לאנרגיית חשמל ולחום - וגם להפך. אין הכוונה שכבידה מתנהגת אותו דבר כמו חשמל. אבל יש מכנה משותף בסיסי שמאפשר להן להיות מומרות מאחת לשניה. כלומר יש לנו אנרגיה: מושג ראשוני, היולי, שאולי לעולם לא מופיע בלי לבוש - והוא זה שמתגלגל בפנים שונות ומסוגל לפשוט וללבוש צורות.
גם בעולם האמיתות יש מעין 'יש' יסודי שיכול להתגלגל בפנים שונות. הוא יכול לדבר כשכל או כעובדות מדידות. הוא יכול להופיע כרגש, כרטוריקה, כאמנות או תרבות. הוא יכול לדבר כיחסי חברות, אהבה או שכנות. כתחושות כמו שנאה או תקווה. הוא יכול לדבר כמסורת או ניסיון חיים.
כל אלו הם פנים שונות ולגיטימיות של אותו ה'יש'. לכל אחד מהפנים שפה משלו ודרך משלו להביע את עצמו. כולם אמיתיים בדרכם. אבל חידוש לא פחות גדול מזה שכולם לגיטימיים - הוא שכולם מדברים אחד עם השני, כולם יכולים להיות מומרים אחד בשני. מבנה שכלי יכול להיות מומר לברק אומנותי ומשם לסערה רגשית ולמרקם תרבותי.
אבל מהו אותו ה'יש'? בפיזיקה הוא אנרגיה, מה כאן?
אוהו, זו שאלה גדולה. אפשר לקרוא לו שמות שונים, והבחירה באיזה שם לקרוא לו אומרת הרבה על היחס של האדם אליו ואל המציאות כולה. הוגים ניאו-מרקסיסטיים אולי יקראו לו 'כוח', אני אוהב לקרוא לו חיים².
בגישה כזו השכל איננו חזות הכל אך גם לא חסר משמעות. הוא עוד פן של ה'יש' הזה. לא בהכרח הפן הכי מרכזי, אולי להפך. אבל אפילו לו יצוייר שהוא הכי מרכזי הוא איננו היחיד.
טיעון חלש, להגביר את הקול
ד. להבהרה, אשתמש כהרגלי בפרובוקציה: נתבונן באגדה לפיה מנחם בגין כתב ליד פסקה באחד הנאומים שלו את ההדרכה "טיעון חלש, להגביר את הקול". ההבנה הנפוצה היא שבגין פשוט מרמה. הוא יודע שהוא טועה ולכן משתמש בפירוטכניקה כדי למסך את הטעות שלו.
בהבנה שאני מציע הוא לא בהכרח מרמה. הוא דומה למהנדס שמבין שחשמל לא יעזור לו בנקודה זו והוא זקוק לאנרגיית חום. הוא לא עובר מהצד המואר לצד האפל אלא מבין ששפה א' לא מצליחה כאן ועובר לשפה ב'.
אני יודע שזה טיעון מרתיע, לכן תנו לי לחדד: לא מעט פעמים אנשים מרימים את הקול כשהם לא מצליחים לנסח טיעון. זה לא אומר שהם טועים: הם חשים שהצדק בצד שלהם אבל לא מוצאים לו מילים, אז הם צועקים. הצעקה היא ביטוי אחר של אותם חיים פנימיים שבמקרים אחרים מתבטאים בטיעון. לפעמים אדם חכם מהם היה יכול להגן על אותה עמדה בטיעון במקום בצעקות. אבל יש גם מקרים בהם שפת הטיעונים לעולם לא תצליח להתנסח נכון, וכל שנשאר כדי לבטא את החיים הוא לצעוק.
האם זה אומר שמי שצועק תמיד צודק? האם בגין לא עשה פה מניפולציה שקרית? יתכן שכן ויתכן שלא. חשוב לי רק לטעון שהוא לא *בהכרח* מרמה. צעקה היא חיים כמו שטיעון הוא חיים. שאלת האמת או מניפולציה לא תלויה באופן מוכרח בשפה. אפשר להיות כנה בצעקה ואפשר להטעות בטיעונים שכליים. טיעון איננו לגיטימי אפריורית וצעקה לא פסולה אפריורית³.
האם אפשר לתקשר לא בשכל?
ה. עצם המאבק השכלתני בהשפעתה של הרטוריקה מפריך גם את אגדת התקשורת. אם בני אדם מושפעים מרטוריקה - ברמה שמצדיקה מאבק נגד אמצעים רטוריים - סימן שהטענה שאפשר לתקשר רק בשכלתנות, היא טענה שגויה. הרי רטוריקה משפיעה, כלומר אדם נגע בחברו, אפשר לתקשר. ההתנגדות למישורי תקשורת אחרים היא עניין ערכי, לא עובדתי. הטענה "אי אפשר לתקשר בצורות שאינם שכלתנות" הופכת ל"לא ראוי לתקשר בשפות שאינן שכלתניות".
וההתנגדות הערכית באה פעמים רבות מאגדת השליטה. יטען הטוען: גם אם צעקה מבטאת לעיתים אמת וטיעונים שכליים הם לפעמים מסך עשן, עדיין יש הבדל גדול. בשפת הצעקה אני לא יכול לברור את האמת מתוך השקר. אני לא יכול להבחין מתי הצעקה היא אמיתית ומתי מופעלת עלי מניפולציה. בשכל - אני יכול.
ראשית, שימו לב שעברנו כאן משאלת "מהי האמת" לשאלת "כיצד אני יכול לזהות את האמת". המשמעות של המעבר הזה היא שבמקום לדבר על ערכים בינאריים של שגוי ונכון אני מתחיל לדבר בצורה של ניהול סיכונים: בשפה הזו אני עלול לטעות יותר ובשפה הזו פחות. עכשיו מה הסיכון ומה הרווח.
שנית, האגדה עצמה מפוקפקת בעיני. האם רק בשכל האדם יכול לבדוק מה שגוי ובשפות אחרות לא? הבה נחזור אל הצעקה. לפעמים אדם צועק וזה משכנע. לפעמים השומע מעקם את האף בסלידה. אחד המשתנים המשפיעים היא רמת האותנטיות. כשהצעקה נחווית כנה, היא תשכנע יותר, ויש מכלול סיבות שגורמות לצעקה להישמע כנה או לא. יתרה מכך: אפשר להתמקצע או להיות מוכשר בזיהוי כנות. גם באמנות אפשר להתמחות ולזהות בה קיטש או רדידות. אפשר לנפות השפעות אמנותיות מניפולטיביות באמצעות כשרון מולד ולמידה. ואולי גם בעזרת כשרון נגדי. להלחם ברטוריקה באמצעות מסורת. להילחם בקומון סנס באמצעות אמנות.
וגם לכיוון שני: האם בשכל אפשר תמיד לנפות שקרים? לעיתים אדם מצליח ולעיתים לא. יש מוכשרים יותר או פחות. יש כאלו שיוכלו לנפח לך את הראש עם טיעונים מתחכמים שקשה לזהות את הכשל שבהם, ומעטים ידעו לזהות אותו - וגם אז אחרים יאמינו למניפולטור ולא להם.
ייתכן שעדיין יש הבדל. ייתכן שבשכל קל ליותר אנשים ביותר מקרים לנפות אמת משקר. לא מופרך ונתון לדיון בעיני. אבל שוב, הדיכוטומיה לפיה רק בשכל ניתן לזהות שקרים היא קביעה שגויה.
יותר מזה, אפילו אם בעולם תיאורטי השכל יודע לנפות ולהימנע מטעויות, האם גם בעולם הממשי הוא מצליח? השכל מתיימר להיות הבחירה הנכונה שכן בו יגיעו כל בני האדם אל האמת. אבל האם זה מה שקורה בפועל? כגיל היומרה השכלתנית להגיע לאמת, כך גיל התלונה שרוב בני האדם טיפשים ולא משתמשים בשכל שלהם, ומעדיפים מישורים אחרים, מטעים וכוזבים (כך לפי הטענה).
במילים אחרות, השכל טוען "לו רק יקשיבו לי הטעויות תיעלמנה מהעולם". אבל בפועל הוא לא מצליח לגרום לבני האדם להקשיב לו. אפשר להסיק מכאן שכל בני האדם מטומטמים, ואפשר להסיק מכך שאולי הוא לא כלי כל כך מוצלח לזיהוי האמת.
זה כמו שאבנה כלי לסריקת דפי אינטרנט שעושה את העבודה מצויין, אבל שום משתמש לא מצליח להשתמש בו. אז הוא כלי טוב או גרוע? הוא כלי גרוע מאד.
זו איננה רק טענה פרקטית - השכלתנות אמיתית אבל רובא דעלמא לא יודעים לעבוד איתה. זו טענה עקרונית: אם רוב העולם לא משתמשים בה, משהו אקוטי חסר בערך האמת שלה.
שכל, שכנוע, רגש ואלימות
ו. אם אפשר לתקשר לא רק בשכל, זה אומר שלא תמיד יש פילטרים. לכן מהרגע שהדיון מתחיל אין כלי שיגן עלי בוודאות. והרי, העובדה שיש אמת בשפות לא שכליות, לא מחייבת שהן תמיד תאמרנה אמת. כלומר אתה עלול להיות מושפע משקר בלי הגנה אפקטיבית.המסקנה היא שלעיתים ההגנה היחידה היא לא להיכנס לדיון. כן כן, אני מדבר על #בשבח_ההסתגרות.
מה שמוביל אותי שוב לאגדת התקשורת, שטוענת שרק על ידי שימוש בשכל אפשר לשכנע. בלעדיו נשארת רק אופציית האלימות. לכאורה #בשבח_ההסתגרות הוא ראיה יפה לעניין. מי שמסתגר לא מוכן לדבר ויפתור את הוויכוח באמצעות כוח.
אלא שיש גם צד שני: כאשר אדם בטוח שהשכלתנות היא אמצעי התקשורת הלגיטימי היחיד, הוא הופך טוטליטרי. כשמישהו נוקט במישור תקשורת שונה מאשר שכלתנות, השכלתן מאבד כל גינוני נימוס. את ההתקפות הכי ארסיות קיבלתי משכלתנים שקלטו שאני מציע ערוצי תקשורת אחרים מאשר שכל. הם הפגינו אי הבנה מוחלטת לגבי טיב הטענות שלי, והחלו להתנסח בהיסטריה ובשפה שהוציאה כל חשק לדון איתם. מבחינת אותם אנשים, הערעור על השכל-כחזות-הכל היתה ערעור על השכל בכלל. אם אתה אומר שלא תמיד הוא רלוונטי אסור לך להשתמש בו בכלל, מי ביקש זאת מידך, רמוס את חצרי השכל ברגליך המטונפות שהעזו להעלות בו בדל של פקפוק.
לעומת זאת, דווקא כאשר אתה מודע לשלל ערוצי התקשורת בין אנשים, אתה מסוגל לכבד כל ערוץ וערוץ. כבוד אין פירושו לקבל כל טענה ולעולם לא להתווכח - ממש כפי שאדם שמכבד את השכל לא מקבל כל טענה שכלתנית אלא דן איתה בכליה שלה.
ז. עדיין, אם להיות כנים, יש בשפות האלו גם צד האפל: יש פוטנציאל גדול יותר לאלימות כאשר נותנים לגיטימציה לכל המישורים. המישור השכלתני מעקר הרבה אמוציות. המקסימום שתקבל יהיו חרפות מכוערות על דפי העיתונות, לא RPG במרכז הפילבוקס. הסיבה היא זו שכבר הזכרתי לעיל: שכלתנות טובה מאד בצד הטכני של החיים וגרועה בטעם החיים. אם כל הדיונים המותרים אינם לשם מה לחיות אלא איך לקבל את התל"ג/פיזור הרווחה הכי מיטבי, הפוטנציאל לאלימות מתמעט (אם כי כמובן לא נעלם לחלוטין).
אבל למה הדבר דומה? למלך שחלם סיוט ובו מישהו נכנס לתוך ארמונו ורוצח אותו. הוא הזמין בנאי מומחה שיאטום את הארמון כך שאיש לא ייכנס. הבנאי עשה כדבריו ובנה חומה בלתי חדירה סביב לארמון. כשהסתיימה המלאכה נעלם הבנאי והמלך מצא שהוא מוקף בחומה שאכן אין דרך להכנס לתוכה, אך גם לא לצאת. החלום התגשם והוא מת - מרעב⁴.
כי הפחד מאלימות הוא בעצם הפחד מחיים. באמת אם נפסיק לחפש טעם לחיים תפחת האלימות אך במחיר הכבד מכל - מחיר המשמעות שיש לחיים הללו.
ח. או שמא לא?
פעם, באחד מאינספור הדיונים סביב הנושא, הטיח בי מישהו: אם אתה לא מסתמך על השכלתנות, מה יש לך לטעון נגד דעאשניק? ולקח לי רגע להבין את הכשל בשאלה: נניח שאתה *כן* מסתמך על השכלתנות, מה יש לך לטעון נגד דעאש? הטיעון היחיד שעובד נגדם הוא טנקים.
השאיפה לכבות כל דבר שאיננו שכלתנות מוציאה אותנו קירחים מכאן ומכאן. האמת שמחוץ לשכלתנות לא תיעלם רק משום שנגנה אותה ונבוז לה. הניסיון לכבות אותה לא יצלח, אבל גם ימנע מאיתנו ללמוד לדבר בשפות הנוספות ובזה תהפוך אותן למסוכנות יותר.
ניקח לדוגמה את המאבק במתנגדי החיסונים. עוד לפני הקורונה, כל פעם שראיתי חישמולטור מטיח: "אם אתה מאמין באלוקים אז אל תשתמש ברפואה מודרנית!", נאנקתי בתוכי. כי לעיתים קרובות התוצאה לא תהיה מאמין שהשתכנע לכפור, אלא מאמין שתופס את עולם הרפואה כאויב האמונה. כשהשכלתנות מסמנת כל שפה שונה ממנו כשפה שיש למחוק, היא קונה לעצמו אויבים שבמקום לתפוס אותה בפרופורציות - היינו, כשפה מכובדת בתחומי ההתמחות שלה - תופסים אותו כמאיימת על עצם קיומם ומכריזים מולה מלחמה כוללת.
למה? כי כולם טפשים? אולי. ואולי בני האדם לא נוהרים להשתמש בשכל כי - כפי שאמרנו - יש מתאם די ברור בין הנושאים בהם השכל עובד טוב, לבין חוסר החשיבות שלהם. לו היתה השכלתנות מקבלת זאת בענווה היה יכול לשרור שלום בינה לבין מישורים אחרים. כשהיא מכריזה מלחמת חורמה, הכוחות הללו נעמדים על הרגליים האחוריות. זלזלתם בסנטימנט של השיבה אל הטבע בלגלוגים שכלתניים (שגם אני מזדהה איתם)? לא בכך תביסו את הרוח הרומנטית, פשוט תהפכו אותה לאויבת מרה. במקום סתם רצון לקיימות ושימור הטבע, תקבלו ניו אייג' אנטי מדע. לשפות המשמעות יש מטען חיים עצום ולא תיעלמנה רק כי נבהלתם מהן וניסיתם לדחוק אותן לפינה.
והשבר העמוק יותר של השכלתנות, שנחשף עכשיו במלוא פלצותו, הוא שאפילו השכלתנות עצמה לא שורדת עם שכלתנות לבד. הרגליים שמעמידות אותה בעולם הן מידות טובות כמו ענווה ביחס למומחים ממך, אמון בסיסי בממסד ואפילו שכל ישר⁵. כל אלו אינם שכלתנות אלא עוד דרכי חיים אחרות. אם אנחנו מחונכים שאותן דרכים לא מבטאות אמת, אם אנחנו סבורים שאי אפשר לתקשר על ידיהן, גם השכלתנות עצמה קורסת.
לסיכום
ניסיתי לתאר כאן מבט שמערער על ההגמוניה של השכל בתחום האמת. ניסיתי להסביר שגם שפות אחרות מאפשרות לזהות את האמת, לסנן טעויות, לתקשר בין בני אדם ואף לשכנע. במקום עולם עם שפה אחת לאמת, ועם אפס יכולת תקשורת, ניסיתי לשרטט עולם רב שפתי עם פגישות רבות בין בני אדם, כמעט לאין קץ.
חשוב להדגיש: הטיעון שלי איננו רק שאסתטיקה ומוסר (לדוגמה) הן שפות לגיטימיות אלא גם שהן שפות חשובות *להבנת האמת והמציאות*.
אין בי אשליה שאשכנע מישהו בעקבות דברי. ההר גדול מדי ואין בידי לדחוף אותו לבד. אני מקווה שפוררתי ממנו אבן, או הנחתי לבנה אחת מקיר חיצוני של ארמון חדש.
נספח קוסמולוגי
טענתי שאפשר לעבור בין שפות שונות והן מומרות זו מזו ומדברות זו עם זו. היכן נפגשים השכל והרגש? מה ממיר ניסיון חיים למסורת? תחנת הממסר של כל אלו הוא האדם. העולם הפנימי של האדם יכול לקלוט אנרגיית חיים של רגש ולפלוט אותה החוצה כרטוריקה.
לכן, את טענת האמיתות של כל השפות הללו קשה מאד להבין בלי ההבנה שחיי האדם אמיתיים ומציאותיים יותר מאשר אלמנטים אחרים בעולם. במלים אחרות, שהמציאות היא חיים.
זו איננה אמירה טריוויאלית כלל. בתפיסה המדעית הנוכחית ובתרבות בכלל, המובן מאליו הוא ש"המציאות היא הדומם", החומר המת. החיים בכלל וחיי האדם בפרט נתפסים כהפרשות של החומר. כפי שהקיבה מפרישה חומצה - החומר, בתהליך ארוך, אקראי ועיוור - מוליד חיים. חיי הצומח, החי, האדם, התרבות, הרגש והמוסר - כולם השלכות והפשטות של יכולת ארגונית של הדומם.
אתם יכולים לומר: היי, אני דתי, אני מאמין בנשמה ורוח. סבבה, אבל פעמים רבות גם בתפיסה כזו הנשמה והרוח מוכנסות בתוך אותו עולם דומם מטריאליסטי. תמונת המציאות הבסיסית היא התמונה החומרית, ולתוכה "הוזרקה" נשמה ששוכנת כעין avatar בתוך הגוף ובתוך העולם החומרי בכלל.
"המציאות היא חיים" אומר שהחיים הם חומר הגלם היסודי. התחושות הפנימיות, התודעה, תת מודע, על מודע, מוסר, יכולת אסטתית - הם ליבת המציאות. החומר הוא המעטפת שלהם. התפיסה הפנימית שלי לא צריכה להצדיק את עצמה, להוכיח שהיא לגיטימית. היא לגיטימית נקודה, עוד לפני שהחומר לגיטימי⁶.
זה גם מבאר איך אפשר לטעון שכל השפות מדברות זו עם זו. בגישה השכלתנית אין קשר בין תודעה לתודעה. חייבים להשתמש בגשרים חיצוניים כמו אמפיריקה ולוגיקה (העו"ד-הערב של דביר). אבל אם המציאות היא חיים, הרי שכל השפות הללו יוצרות - לא גשר אלא מפגש. כולנו יכולים לגעת אחד בשני דרך כל השפות הללו. המפגש נעשה אפשרי. חיי יכולים לדבר עם חייך בכמה שפות ובכמה מישורים. אפשר לשוחח בריטוריקה ובמסורת, באמנות וברגש, בקשרי חברות ונאמנות, בצעקות ובלחישות. כל אלו ערוצים בהם חיים נוגעים בחיים באופן ממשי.
נספח שני: שכלתנות כתנועה מוסרית
ידיד הפיד @דביר לרר הציע לאחרונה נימוק שונה: יסוד השכלתנות הוא מוסרי. כשאנחנו קובעים קנה מידה חיצוני כמו ניסוי - אנחנו בעצם נותנים ערבון למי שדן איתנו. כל צד נכנס לוויכוח על תנאי שאם יפסיד, יודה בהפסד. אם הדבר היה תלוי בי לעולם לא הייתי מודה בהפסדי. עכשיו לא צריך את הודאתי. צד שלישי אובייקטיבי יכריע מי ניצח. הוא כמו ערב בין שנינו.
הנימוק יפה ומקורי מצד עצמו, אבל טומן כמה בעיות. ראשית הצד השלישי האובייקטיבי דומה לעו"ד שלוקח עירבון משנינו. כוחו של מהלך כזה הוא מוגבל. אפשר לחתום הסכם קדם נישואין בו כל צד מתחייב לשלם לשני כסף במקרה שהוא מפרק את החבילה. אי אפשר להפקיד אצל עו"ד הבטחה ש"אני אמשיך לאהוב אותך כל עוד לא נתת לי אישור לעזוב". כלומר השימוש בצד שלישי מצמצם מאד את תחום הנושאים בו ניתן לעסוק. ועוד לא דיברנו על מקרה בו העו"ד מועל בכסף ובורח למקסיקו.
ואולי גם אין צורך בערב: הצורך הזה מתחיל מההנחה שאין בינינו מפגש ולכן יש צורך בצד שלישי⁷. לעומת זאת, אם כל המישורים האחרים הם ערוצי תקשורת לגיטימיים, אנחנו כן יכולים להיפגש. אולי לא בשכל אבל כן בשפות בלתי אמצעיות כמו רגש, רטוריקה, מסורת ועוד. אם כך, מעצם העובדה שאנחנו מדברים, אנחנו נפגשים וממילא עלולים להיות מושפעים. כלומר אגדת השליטה היא אשליה. אנחנו מושפעים מעצם המפגש.
___
1. זה איננו הטיעון של "כיון שאי אפשר לנקות לגמרי את הסובייקטיביות אין טעם בכלל לצמצם אותה", אלא "אפשר לצמצם את הסובייקטיביות רק שככל שתצמצם אותה תשלם במטבע קשה של רלוונטיות".
2. שימו לב שלמרות ששני המינוחים הללו - כוח וחיים - כבר הפכו להיות כלליים עד לזרא, בכל זאת יש שוני מרהיב בין לומר "הכל כוח" ללומר "הכל חיים".
3. יש סיבה נוספת למה לחשוב שהוא מרמה: הוא לא ספונטני, והרי ברגש כנות היא מה שחושב וחוסר ספונטניות במישור הרגשי שקול ללוגיקה כוזבת במישור השכלי. זו כבר סיבה *בתוך* דיוני האמת של העולם הרגשי ואין לי עניין מיוחד להגן על האנקדוטה הזו. כן אעיר שאפשר לקרוא את "להרים את הקול" כהוראה מקבילה ל"כאן צריך לבכות" המפורסם, שלכאורה לא בא לרמות אף אחד אלא מתאר גישה שונה לעולם הרגשי.
4. חידה מתוך 'בעל החידות מהד'. הרוצח הוא כמובן הבנאי.
5. 'השכל הישר' הוא גם ידידם הטוב של שכלתנים, תוך עיוורון לאופי הלא שכלתני שלו. לא אתעייף להזכיר את האבחנה המשותפת לדיקרט והובס לפיה אף אחד לא חושב שחסר לו שכל ישר. לפחות לגבי הובס אני די משוכנע שהוא כתב זאת בלגלוג.
6. האם זהו אידיאליזם? אני לא מספיק מכיר את הנושא כדי לענות באופן נחרץ, אך למיטב הבנתי, לא. אידיאליזם פותר את הדואליות של גוף-תודעה בטענה שישנה רק תודעה והחומר הוא השלכה שלה או מעין מוטיב בתוכה. אני מנסה לטעון משהו קצת אחר: החומר והתודעה שניהם קיימים, נבדלים ובעלי אופי עצמי. *חשוב* לי לשמר את החומר כאלמנט נפרד בעל אופי הפוך משל התודעה. רק שהחומר כל כך טפל ביחס לחיים, עד שנכון לומר שהם המציאות ואילו הוא הוא רק קליפות שלהם.
7. האמת שלשיטה זו גם עם השכל אין *בינינו* מפגש באמת, אלא על ידי צד שלישי, על ידי תיווך.
