גם בעולם האמיתות יש מעין 'יש' יסודי שיכול להתגלגל בפנים שונות. הוא יכול לדבר כשכל או כעובדות מדידות. הוא יכול להופיע כרגש, כרטוריקה, כאמנות או תרבות. הוא יכול לדבר כיחסי חברות, אהבה או שכנות. כתחושות כמו שנאה או תקווה. הוא יכול לדבר כמסורת או ניסיון חיים. 

במלים אחרות, הסובייקטיבי יכול גם להיות אוניברסלי (בלי להפוך אותו לאובייקטיבי). הוא מסוגל להיות שפה שמגשרת בין האדם לקב"ה, לעצמו וגם לאחרים. אפשר לדבר בו על משהו מחוץ לי, לדון בו עם אחרים וכו'

ג. "אבל בלי הגיון מה תגיד לאדם שנולד דאעשניק? הא?".
לא, כי עם הגיון יש לך מה לומר לו?

המחשבה כאילו ויתור על הגיון והתפלספות היא ויתור על הסיכוי לשכנע מישהו לשנות באופן משמעותי את דעתו היא אשליה.
אותו כנ"ל לענות לאפיקורוס שבקרבך. לא שאי אפשר לענות. אפשר, אבל מתוך הנחות היסוד שכבר קיימות אצלך.

א. האם איחוד הפכים הגיוני מבחינה לוגית? אני אאמלק כאן מאמר ישן של הרב מיכי בו הוא טוען, למיטב הבנתי, ש"כן ולא". אני אטען שה"כן ולא" שלו הוא בעצם "כן"

ניקח דוגמה קלאסית. רווק הוא "מי שאינו נשוי". האם ייתכן רווק נשוי?

נעצור ונבחן היטב את הדוגמה: "רווק" הוא מונח לוגי. אם נקרא לנשוי a, הרי שרווק הוא !a. (כלומר, לא-איי. סימן קריאה הוא אופרטור שלילה. לפחות בשפות תכנות).

(לקח לי הרבה זמן לנסח את זה, עם כל המאמץ זה יצא מבולבל. עדיין, בעיני זה דיון חשוב)
~~~~~
א. "מאברהם אבינו למדנו שאפשר להתווכח עם המוסריות של הקב"ה. ומהרגע שהעיקרון הזה מוסכם, יש רק הבדל כמותי בינו לבין מי שתובע לשנות את התורה כי היא לא מוסרית"

אפשר להציע הסבר אלטרנטיבי: העובדה שכל אחד חושב שיש לו שכל ישר מעידה על זה ששכל ישר הוא נקודה ארכימדית, כלומר כזו שעליה בנוי כל השאר. לכן אי אפשר , או קשה מאד, לסתור אותה.

פיידון: נקעה נפשי מן הפילוסופיה שלכם, סוקרטס, ואין ברצוני לעסוק בה. לא היא הדרך הנכונה לדעת את העולם. הרגש, הדמיון, נפשי החופשית - ולא חוקי החנק שלכם, הלוגיקנים.
סוקרטס: טענה של הבל היא זו, פיידון. אין הפילוסופיה דרך מחשבה זו או אחרת, אלא כל דרכי החשיבה כולן. האם לא קבעת הרגע קביעה? וקביעה זו, כלום לא שכלך לימד אותך?