אמת ורעיונות מופשטים

(לקח לי הרבה זמן לנסח את זה, עם כל המאמץ זה יצא מבולבל. עדיין, בעיני זה דיון חשוב)
~~~~~
א. "מאברהם אבינו למדנו שאפשר להתווכח עם המוסריות של הקב"ה. ומהרגע שהעיקרון הזה מוסכם, יש רק הבדל כמותי בינו לבין מי שתובע לשנות את התורה כי היא לא מוסרית"

"מהרמב"ן למדנו שאפשר להעביר ביקורת על אבות האומה. ומהרגע שהעיקרון הזה מוסכם, יש רק הבדל כמותי בינו לבין מי שמתאר אותם כדמויות שעוברות על כל ה"יהרג ובל יעבור" ח"ו"

"מהגר"א למדנו שאפשר לחלוק על הגמרא בנוגע לפרשנות המשנה. ומהרגע שהעיקרון הזה מוסכם, אין הבדל עקרוני בין זה לבין לפרש את ההלכה באופן סותר לגמרא"

הצד השווה בכל הטיעונים האלו, הוא יחס כאילו מתמטי. אם זה נכון עבור 1, ונכון עבור 1+1, זה נכון גם לכל n+1. "שניכם מסכימים שיש שני צדדים, ההבדל הוא במינון", או במובלע, המחלוקת ביניכם היא כמותית, לא עקרונית.

שימו לב שזו טענה "שקופה", כלומר, מרוב שהיא מובנת מאליה, אנשים לא שמים לב שהם טענו אותה. מבחינת האומר, הוא רק טוען ש"גם אברהם אבינו עשה כך". אבל השלבים הבאים, כלומר >> "סימן שההבדל הוא רק כמותי" >> "הבדל כמותי הוא כבר זניח", נתפשים כמובנים מאליהם, כלא נתונים לוויכוח.

ב. שואלים אותי כל הזמן "מה אתה נלחם נגד הבלעדיות של הלוגיקה? כולנו משתמשים בשכל!".
אני לא חושב שקל לענות על השאלה (כי בסוף היא מדברת על דברים לא מוגדרים) - אבל אני הולך ומשתכנע שמה שנאמר לעיל הוא דוגמה לא רעה.

עבור אנשים רציונליים קיימים רק עקרונות מופשטים. השכל הוא אוניברסלי. אם א' נכון פה, הוא יהיה נכון גם שם. ועבור *כל שם*. כמובן, אם נמצא הבדל בין "פה" ל"שם", אז א' לא יהיה נכון "שם". אבל כל עוד אין הבדל, אין הבדל.

טוב, זה קצת מופשט. למה אתה מתכוון?

ג. חישבו על מלך של ימי קדם: הוא שומר על כבודו. אף אחד לא יסתור את דבריו בפומבי. ואם מישהו כן יעז - זה יהיה הדבר האחרון שהוא יעשה.
עכשיו, למלך הזה יש יועץ. היועץ כן מוכן לחלוק על המלך - לשם כך הוא יועץ. אבל היועץ הזה לעולם לא יתווכח עם המלך בפומבי, מול כולם. רק בחדרי חדרים.

מה אנחנו חושבים על הפער בין מה שמותר בפומבי למה שמותר בחדרי חדרים?
ברור שאדם רציונלי *יתחשב* בפער הזה - יש משהו מאד רציונלי ברצון לשמור על הראש שלי צמוד לגוף. אז הוא יתחשב בפער, אבל יזלזל בו. לו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מבטל את הפער. אם מותר לחלוק על המלך בחדרי חדרים מותר גם בחוץ, מה השטויות האלו?

במקרה הרע הוא יראה בפער בין פנים לחוץ צביעות. במקרה הטוב - הוא יראה בו "שקר מועיל". מחלוקת פומבית מול המלך תפגע ביחס של ההמון אל המלך, וליחס המכבד של ההמון יש תוצאות חיוביות - אז נמשיך לשחק את המשחק. כמובן, לו היו ההמון חכמים ורציונליים כמונו לא היה צורך במשחק, אבל העולם, נעבעך, מלא באנשים מוזרים, לא רציונליים.

ד. דוגמה נוספת: הגמרא וההלכה בנויות על הרבה היררכיות. יש היררכיות קשיחות יותר (אתה לא חולק על גמרא, פחות או יותר נקודה) ורכות יותר (ראשונים? שו"ע? רמ"א) וכו'.
עכשיו, אחרי כל ההיררכיות, לכל אורך הדורות אכן חלקו. אלא שיש מי שקודם כל ינסה לא לחלוק. במקרים נדירים ובלית ברירה הוא אולי לפעמים יחלוק אבל יאמר "אחמכ"ת, שקוטנו עבה ממותני, נלענ"ד לומר ההפך".

ויש מי שיאמר - תכל'ס, אחרי כל המילים הגבוהות שהאדם הראשון כתב - סוף סוף הוא חולק.
אז אני, האדם השני, חולק *מההתחלה*. וודאי על אחרונים, אבל גם על ראשונים, קבלת השו"ע היא לא דבר כזה ברור, וכל דבר נתון למחלוקת. ואני חולק - בלי כל ההתנצלויות האלו. הן אולי נצרכות כדי לזכור שלא תמיד אני צודק. אבל *מצד האמת*, הם לא משנות. בתכל'ס אני חולק והוא חולק.

כשיזדעזעו מאדם כזה הוא ישיב - מה אתם רוצים? הרי תמיד חלקו וחולקים. אפילו אלה שכביכול לא חלקו בעצם נתנו פרשנות שמעקרת את הדברים. אז תכל'ס - כולם חלקו. התדמית שלא חולקים היא סתם תפיסה ילדותית, שקר מועיל וכן על זו הדרך.

שוב, אם טענות הם מתמטיות, אז אדם כזה צודק: יש לנו עקרון ועכשיו נחיל אותו בכל מקום. אם אברהם אבינו תוהה על דבר השם גם לנו מותר. כל ההבדל בסוף הרי הוא רק כמותי. העיקרון נותר זהה.

וכאן, אומר אני, טענות אינן מתמטיקה. אינן *עקרונות מופשטים*. שני אנשים יכולים לעשות את אותו מעשה אם בוחנים אותו כעקרון מופשט, אבל הפשר הממשי של כל צעד שונה לחלוטין.

ה. טוב, אז למה באמת זו לא צביעות לחלוק על המלך מול כולם אבל לצעוק עליו בחדרי חדרים?

קודם כל - נראה לי שגם בחדרי חדרים יש צורה נכונה ולא נכונה לחלוק על המלך. כלומר גם בחדרי חדרים אתה מכבד, אלא שהכבוד נראה קצת שונה.

ואחרי זה צריך לחדד ש*השאלה עצמה* שגויה. אם שואלים אותה בניסוח הזה - כבר אין לה תשובה. אתם שואלים מה השגנו כאן? השגנו כבוד. הרי מה שמבדיל בין הפומבי לחדרי חדרים הוא כבוד. אלא מאי? שלא ברור לכם למה כבוד הוא רווח אמיתי. אתם טוענים שזה לא כבוד אמיתי ואולי שכל המושג הזה, כבוד, הוא לא אמיתי.

וכאן זה כבר עניין של שיפוט, חוויה, לא של הסבר. מי שחש כבוד - לא רק יודע ומבין שהוא קיים - אלא *חווה* את האמת שיש בכבוד - אדם כזה לא יחפש הסבר *אחר* לכבוד. הנוכחות של הכבוד בעצמה נותנת לקיומה נימוק. למה מכבדים? כי זה מכבד.

למה אני מכבד את דברי הקודמים גם אם בסוף אני אחלוק? לא רק בשל החשש שאני עלול לטעות, אלא בגלל שאני מכבד את הראשונים. הכבוד עצמו הוא הדבר.

לכן המכבד, *גם אם בסוף יחלוק*, עדיין יעשה משהו שונה לחלוטין ממי שחולק מלכתחילה. כלומר לא שההבדל ביניהם נמצא רק בכבוד: שניהם חולקים אבל הוא גם מכבד. לא, *במחלוקת עצמה* יש ביניהם הבדל, כי הכבוד מקרין גם על המחלוקת.

ה. עכשיו, בוא נתבונן בשתי טענות שעולות נגד האמירה שרציונליות אינה חזות הכל. הראשונה היא שבסוף כולם, וגם אני, דנים על ידי השכל. ניסיתי להסביר כרגע למה זה טיעון שגוי: המבנה של הדיון אולי נראה זהה, אבל ההקשר שונה. וההקשר מקרין גם על המבנה.

הטענה השנייה אומרת שברגע שהפסקנו לדבר במונחים רציונליים, אנחנו מדברים על אוויר, או על משהו סובייקטיבי שאין דרך להעביר אותו לאדם אחר.

אבל כבוד, לדוגמה, איננו דבר ערטילאי. איך אני יודע? כי מי שמתעלה על "משחקי כבוד" ומתווכח רק "עניינית" נחשב לבעל מעלה: תראה אותו, הוא מצליח להתווכח עניינית! וזו עצמה ההוכחה: אם כל כך קשה *להתעלם* ממושגי כבוד כשמתווכחים, עד כדי שמי שמצליח הוא בעל מעלה - אי אפשר לומר שכבוד הוא ערטילאי ומופשט. אי אפשר לומר שזו אזוטריקה של מיסטיקנים. כל בני האדם מכירים את השפה הזו ודוברים בה.

ובאמת, הרציונליסט לא יטען שכבוד הוא אוויר. מה הוא כן יעשה ?ידיר אותו מהדיון: "זה לא רציני", "זה לא ענייני". "אלו מוסכמות חברתיות", "סוציולוגיה" וכדומה.
שוב: גם הוא מודה שהדבר הזה קיים. הוא מודה שאנשים מושפעים ממנו. אבל הוא רואה בכל אלו תקלה מצערת, משהו שמפריע לנו להגיע אל האמת הנקייה.

ו. שי שאל אותי במקום אחר, מה הכוונה "אמת". האם אמיתי = רציונלי. אני מתעקש שלא. האמת היא "הדבר כפי שהוא". אבל זו הגדרה מעגלית. מהו הדבר כפי שהוא? הרציונליסט יראה בכבוד כוח שמטה אותי מהדבר "כפי שהוא". כנגדו, אני חושב שהכבוד הוא חלק מה"כפי שהוא" המבוקש, מהאמת. לכן בני אדם מתרשמים מסמכות, לכן הם מתרשמים מדיאלוג מכבד או מזלזל (לעתים כך ולעתים כך, אגב). כי כבוד הוא חלק מהמשחק של בירור האמת, לא חיצוני לו.

(לכן אני נלחם לא לומר "סוציולוגיה" - כי יש לביטוי קונוטציה ברורה של "שקר מועיל" או, "הדבר המטופש הזה של ההמון הבור")

ז. אחרי שניסינו להדגים את את האמת הלא רציונלית דרך מושג הכבוד, אפשר ללכת שוב אל עניין הכמות, או אל מה שכיניתי "האמת מתגלה בענן". כמות היא, מתישהו, גם איכות.

על פי הרציונליסט אפשר ליישם עקרון במקום אחד, או במאה מקומות. זה לא משנה. אין הבדל. עקרון הוא עקרון. אבל אם האמת היא לא רק רציונליות, יש הבדל *אמיתי* בין אם אתה חולק על הרמב"ם במקום אחד, או בעשרות מקומות. אם אתה רואה את הרע בחצי פסוק בסוף "אשרי" או בכל מרחב החיים.

ח. אני חושב שעוד רבים המקומות של האמת הלא רציונלית והמאד לא אוורירית. אבל עוד חזון למועד.

נ.ב.

ומאותו הגיון בדיוק:
נניח שנכון לצעוק על הכופר שהוא כופר (מצד האמת, וכדי להזהיר). נניח שנכון, במקרה של כופר מומר להכעיס ובעל תאווה, פשוט לצעוק וזהו.

עדיין, אי אפשר סתם כך להחיל את העיקרון הלאה. כשאי מי רוצה לטעון שאדם בעל מעלות רבות וידע גדול בתורה הוא אפיקורוס ההתנהלות צריכה להיות אחרת לגמרי. גם לו יצוייר שאותו אדם באמת אפיקורוס.

#האמת_מתגלה_בענן