תחינה על האינטימיות
~~~
ויום אחד פרחו כל הבתים לשמים וברחו הרחק כמו חסידות בסתיו. לא נותר מקום בו יכול אדם להסתתר מהשכנים וללחוש מילות אהבה או לצעוק בזעם או להתייפח או לאכול ביחד קורנפלקס לארוחת בוקר. אור השמש חיטא וחיטא הכל עד בלתי השאיר לאנושיות שריד.
~~~
תארו לעצמכם את רב גדליה שמעביר שיחה על זה שפרנסתו של שימל הנגר בסכנה. הוא מרצה ותוך כדי הדיבור מתלהט ומרעים: "זה ממש פיקוח נפש!".
ברור לנו שאף אחד מקהילתו של רב גדליה לא ירוץ עכשיו ויחלל שבת כדי למצוא לשימל פרנסה. כי, אוי נו, זה ברור: הוא לא התכוון ל*פיקוח נפש* אלא ל'פיקוח נפש'. כלומר, הוא רצה לומר: זה ממש ממש חשוב. אל תחללו על זה שבת אבל זה חשוב.
"הו-הו" - יבואו כמה עיתונאים ויקראו - "אתה אמרת שזה פיקוח נפש או לא אמרת? מה אתה מתמם עכשיו? התרת הרגע לחלל שבת לצורך פרנסה! שומו שמים ושחקי ילדה!".
לנו, כדתיים, ברור שהם טועים. אנחנו דוברים את השפה, מכירים את הנורמות הלא כתובות. לנו ברור שלא כל פיקוח נפש הוא *פיקוח נפש*. אבל מה קורה לאדם חילוני שישמע את זה? לחוזר בתשובה? האם להם יהיה ברור מה שברור לנו?
אכן, הדברים יובנו לא נכון אם יצאו החוצה. לכן, לכאורה, נמליץ לרב - אל תשתמש במונח הזה. תאמר משהו ברור: "זה ממש ממש מ-מ-ש חשוב". אף אחד לא יטעה לחשוב שזה פיקוח נפש כפשוטו.
במלים אחרות, אנחנו אומרים לו: דבר תמיד כאילו כולם שומעים אותך. דבר תחת ההנחה שמשפט שלך היום יכול להיות מחר כותרת בynet. מי יודע איך יבינו את זה מי שאינם בני קהילתך.
אתם יודעים מה עשינו בזה? רצחנו את האינטימיות. מנענו מרב גדליה תקשורת *אישית* בינו לבין הקהילה. הכפפנו את השיח ביניהם ליצור מרובה עיניים ומצלמות שכל מילה חייבת לעבור את הסירוס שלו.
שהרי הדרישה הזו היא סירוס: "ממש מ-מ-ש חשוב" *לא מקביל* ל"פיקוח נפש". למעשה, *אין* מונח שאפשר להשתמש בו במקום "פיקוח נפש" שיתאר נכון את הניואנס של הדחיפות שהיה בדברים. לו לא היו אוזניים לכותל רב גדליה יכול פשוט לומר "פיקוח נפש" ולהסתמך על זה שהשומעים יבינו אותו נכון. ואם לא יבינו נכון? הם יכולים לבוא לברר, פריבילגיה שאין לקוראי ynet.
מי יצר את המציאות בה רב גדליה מסורס? אנחנו, במצלמות שהצבנו סביבו. יותר מזה: אם רב גדליה יתעקש לומר "פיקוח נפש" ויקבל למחרת כותרת באתר-צהובון-דתי, מי אחראי על חוסר ההבנה של הקוראים? לא רב גדליה אלא העיתונאי. המחשבה כאילו עיתונאים הם צינור נקי היא שגויה. עצם הוצאת האמירה (כל אמירה) מחוץ להקשר שלה, היא מעשה, היא שינוי. וגם אם העיתונאי ישתדל לדייק, לא מעט פעמים היא גם תהיה עיוות. ומי אחראי לעיוות - מי שגילה את הסוד, דֵין מגלה רזא.
זו המשמעות של הדרישה שלנו היום לשקיפות גורפת. זו המשמעות של התביעה מכל בעל עמדה לדבר כאילו דבריו יופצו לכל רוח. אנחנו שוברים את הקירות של הבתים, אנחנו מונעים מעצמנו, במו ידינו, את האינטימיות.
ואם הדברים נכונים בסוגייה טכנית ופשוטה כמו פיקוח נפש, עד כמה הם נכונים והרסניים בסוגיות עדינות, של נפש רוח ונשמה.
Loading
