הסלמה בספרות פנטזיה

והיום ילדים, נדבר על אחת התופעות המעצבנות שיש לספרות הפנטזיה להציע לנו - אסקלציה. או במלים פשוטות, הסלמה.

לדוגמה: בתחילת הספר ג'ו, יתום ואומלל כמו שה תמים, בורח ממפלצת דמוית חתול. בשלב הבא, ג'ו (שגילה שהוא צאצא-לממלכת-קוסמים) מצליח בעמל מפואר שמתואר על פני שלושה עמודים לנצח יצור חתולי דומה. חמישה פרקים אחר כך הוא מנצח ארבע כאלו לפני ארוחת צהריים, ומעט יותר מאוחר הוא מביס עשרים מהאחים הגדולים שלהם עם יד קשורה מאחורי הגב.

בשלב הזה, כפי שיבחין הקורא הנבון, העסק החתולי הופך להיות משעמם, אז לאט לאט מטפטפים לסיפור יצורים דמוי כלב (דמות-משנית-שמכירה-את-העולם מסבירה לנו שהחתולים הם כלום לעומת הכלבים: הכלבים הם *באמת* מסוכנים). גיבורנו ג'ו הקוסם הבינוני נלחץ מהם לזמן קצר אבל תוך כמות מתאימה של פרקים גם אותם הוא אוכל לארוחת ערב.

זה בדרך כלל השלב בו מגיעים גולם-עץ, שד-אש, סופת מים נוראית או מינוטאור. כשכל זה משעמם, מופיעים גם מתנקשים מיומנים, מלאכים ואלים. במלים אחרות - הקורא מתחיל לפהק עמוקות.

חשוב לומר שיש דווקא היגיון להשתמש במבנה של הסלמה במיוחד בסיפור פנטזיה. רבים מספרי הפנטזיה הם "סיפור מסע" בו הגיבור מגלה אט אט את כוחותיו. לכן רק הגיוני שיכולותיו יגדלו בהדרגה, והוא גם ייחשף גם לחלקים מאתגרים יותר של העולם. כמו התבגרות, בעצם.

אז אסקלציה היא תבנית שמתאימה להגיון הפנימי של סיפור מסע. הבעיה מתחילה כשהיא משמשת תחליף לעלילה. עלילה שמסתכמת ב"אבל אז משהו יותר מפחיד הגיע. ואז משהו עוד-יותר מסוכן הגיע והיינו צריכים להשתמש בתחבולה-גנרית" - היא עלילה שנמצאת בבעיה עמוקה. ליתר דיוק היא לא-עלילה. אחרי שהבנת את הקטע (מה שקורה די מהר) נגמר לסיפור הסוס.

הייתם חושבים שזה מובן מאליו, אבל לא מעט מספרות הפנטזיה לילדים (מה שאני מכנה ספרות פוסט-הארי-פוטר) היא פחות או יותר כזו.

~~~

(אגב, זה לא חייב להיות דווקא אסקלציה של הרעים או של הגיבור. גם דמויות "טובות" עוברות תהליך כזה. כך, ברגע שרנד אל'תור הופך חזק מדי עבור מוריין סדאי היא מטוטאת הצידה ובמקומה באה אאס סדאי חזקה פי מליון שהתחבאה אלפי שנים בכפר נידח או משהו.

וכמובן אי אשפר לשכוח את מירוץ החימוש. במקום חרב קסומה מופיע הגרזן הבאמת-עוד-יותר קסום, במקום רונות הכפר יש את כשפי המערב היותר נעלים, יאדה יאדה)

#נישגיק