מצרפי המקרים

ח' אייר התשע"ח

נושאים באתר

א. הדבר הבולט ביותר ב"מצרפי המקרים" הוא שיואב בלום פשוט נהנה ממה שהוא עושה. מצרפי המקרים הוא קודם כל ספר מגניב. לא מגניב מוחצן של מי שבא לעשות שופוני על חבר'ה, אלא מגניב כמו שמגניב להצליח לגרום לדפדפן לעשות משהו שאף אחד לא חשב שאפשר. כמו שזה מגניב לתכנת קיט של רובוט כך שיעביר את הכביסה ממקום למקום. מגניב של הישג, של שהצלחתי לגרום למשהו לקרות. מגניבות כזו איננה משהו מוחצן ומעיק אלא משהו כיפי.

יואב בלום אוהב ליצור והספר משדר את זה. כולו צועק "נכון זה מגניב לחשוב שיש מצרפי מקרים? בוא נעשה כמה test case". "נכון זה מגניב אם חבר דמיוני היה ג'וב של מישהו? ומה קורה אם נעשה על זה טוויסט?". "נכון זה מגניב אם משפט אחד בסוף ירפרר למשפט בהתחלה ויתן לו גוון אחר?". למגניבות הזו אפשר לקרוא גם חדוות יצירה, וזו חדווה מדבקת. אם מדובר בלסדר אבני דומינו של צירופי מקרים ולתת להם ליפול כך שכל חלקי הפאזל יתחברו, ואם מדובר במשחק ביליארד שכל מהלך שלו מפתיע ומלמד משהו חדש - זה פשוט ספר אינטליגנטי וכיפי.

ב. פעם בקבוצה של יהודה, "לכתוב בקבוצה", התלוננתי על סדרת קצהעולם שהיא חלולה. שיש בה דמיון עשיר והזוי אבל אין ממש דמויות או עלילה. וענו לי - נכון, אז קוראים בשביל הדמיון וההזיה, ואת העלילה נשאיר לספרים אחרים.

מן הסתם זו תגובה שכבר נשמעה על הגלובוס, וגם אני בטח שמעתי כמותה בעבר. אבל היא באה לי בזמן טוב. במצבי אני יכול לקבל אותה. ברגע שהורדתי את הציפיות הבלתי אפשריות מספרות, עברתי להתייחס אליה כמו גילטי פלז'ר. אז אני יכול ליהנות מספר שטוב במישור אחד, גם אם פחות טוב במישור אחר.
לדוגמה, רגש: המהלכים הרגשיים של הדמויות לא משכנעים. בדומה ל"אבידות" ו"החוק למניעת הבדידות" של שיינפלד, הספר מדווח לי שהדמויות עוברות תהליך רגשי וזה, אפעס, לא משכנע (לא שאני יכול לכתוב רגש בצורה משכנעת יותר, כן? הדמויות שלי רובוטיות). זה משתלב גם עם זה שההשגחה אצלו היא פקידותית, ספק אנושית ספק "מהשמיים" - והרי גם השמיים הם פקיד שפותר את התשבץ שהוא הרגש שלך.

אבל זה כל היופי, שכבר לא אכפת לי. אז אני יודע עכשיו שאת יואב אני קורא לא בשביל עומקים רגשיים או מחשבתיים אלא בשביל מבנה עלילה מהודק ואינטליגנטי. בשביל הקלילות והמגניבות. סבבה לי עם זה.

ג. מכאן אזהרת ספויילרים כל הדרך למטה.
הרעיון של חבר דמיוני הוא פתח של יואב לדון באהבה. האם אני אוהב את האדם שמולי או את איך שאני מדמיין אותו? (היום אולי היינו אומרים החפצה). אז כבר מהתחלה ברור שבשביל לאהוב את האחר צריך לתת לו להיות. לדמיין רק את עצם קיומו ולא משהו על דמותו, כדי שיהיה לו חופש להיות. אבל זה לא מספיק או מחזיק מעמד. קסנדרה הופכת להיות תלותית. המטרה היא שהאהבה תחזיק מעמד, ולכן צריך - מה?
הפתרון של אריק הוא לדחוף את גיא לבחור. להיות פעיל. למה זה חשוב? מה הקשר?

זה חשוב כי להיות סביל אולי עוזר לשני לא להימחץ על ידי איך שאתה מדמיין אותו, אבל אתה סביל כשלא מספיק אכפת לך. אם באמת אכפת לך, אתה תידחף לפעולה. אריק רוצה שלגיא יהיה אכפת מספיק, שהוא ייזום. הרי למה הוא לא ניסה לדמיין שוב את קסנדרה אחרי שהפך להיות מצרף מקרים? כי הוא נותן לחיים להוביל אותו, כי לא מספיק אכפת לו.

לכן הפתרון של גיא עובר דרך מיכאל. כשמיכאל מאוים, גיא מגלה מגלה שאכפת לו ובזה הוא נדחף לצאת מהחוקים. נדחף ליזום ולהיות פעיל.
(תמונת מראה הפוכה לזה, היא מיכאל עצמו, שמצליח לפצח את אשתו ברגע שאכפת לו, לא רק מהכאב שלו והניסיון להחזיר את אשתו למה שהיתה פעם, אלא ממי שהיא כיום. הוא מצליח לוותר על המטרה ולהיות בעשיה, כי אכפת לו להצליח להיות איתה איפה שהיא כיום. לא בטוח עדיין איך זה משתלב)

#על_הספרות #יואב_בלום

Loading