על ציורים ועל ההלכה כפרדיגמה
א. יש מושגים שההגדרה הכי טובה שלהם היא לא כלל שכלי אלא הציור, או האימאג' שלהם אצלנו בראש.
דישה היא אחת ממלאכות שבת. אפשר להסביר שהמשמעות שלה היא 'פירוק אוכל מקליפתו', כמו מה שקורה כשדשים חיטה.
אבל ההגדרה הזו לא מכסה את כל מה שהופך פעולה לדיש. לדוגמה, גם המיקום בו נעשתה המלאכה משנה: אם פירקת בננות מהאשכול בשדה זה דש גמור. עשית ממש אותו הדבר בבית - מותר לגמרי. הנימוק הוא שבבית זו לא דישה אלא "דרך אכילה". אבל מה זה אומר?
בעיני, זה אומר שנכון לתפוס את מלאכת דש לא כעקרון או הגדרה אלא כאימאג' מרובה פרטים: פירוק האוכל, פירוק מתוך קליפה, פירוק מתוך אשכול, פירוק בשדה. כל המוטיבים האלו מייצרים תמונה. גם כשמתרחקים מהתמונה המקורית - במלים אחרות, ככל שנחסיר פרטים - זה עדיין ייחשב מלאכה. אבל בהחסרת חלקים אחרים, או יותר מדי חלקים - היא תפסיק להיות מלאכה. האימאג' שלנו נשבר.
בעצם, הגדרת המלאכה עובדת בצורה של #האמת_מתגלה_בענן. הגדרת הדישה לא כוללת מוטיב מרכזי אחד, חוט שדרה, הגדרה יחסית ברורה. האימאג' מופיע מתוך סך כל חלקיו. כך האמת שלו מופיעה.
ב. אני חוזר ברשותכם לדיון על מה מגדיר אדם/עמדה כהלכתיים: ההגדרה היא לא בהכרח התאמה לאיזה קו מרכזי אחד. יש אימאג' של היות הלכתי. אפשר לנגוס מכאן או מכאן, ועדיין להשאר בפנים. נגסת יותר מדי, יצאת החוצה.
בסדרת השיעורים שלו על הפמיניזם, הרב אמנון דוקוב מציין שגם השפה בה משתמשים היא חשובה. ככל שמי שדורש שינוי בהלכה ידבר בשפה רחוקה מהשפה ההלכתית, הדרישות תתפסנה כשינוי חיצוני ולא פנימי.
פעם הייתי טוען שזה לא משנה. *איך* אומרים הוא לא עניין מהותי, אלא רק *מה* אומרים. אם הדרישה באה מבפנים, לא משנה כיצד תנסח אותה, וכן להיפך.
היום אני חושב אחרת. איך אומרים לא משנה, רק אם יש ל'הלכתי' הגדרה ברורה. אבל אם 'להיות הלכתי' הוא לא הגדרה אלא אימאג' - השפה בה אתה מתבטא היא חלק מה'ענן' שמגדיר אותו. אם תיתן יותר מדי ביסים בניסוח¹, תצא החוצה.
לכן, אם הגישה של אדם נוקטת באופן עקבי שחז"ל אולי היו מוסריים לזמנם אבל אנחנו התקדמנו הרבה מאז; שממשיכה וקוראת לדרוש מחדש פסוקים בתורה; שחצי רומזת שהמבנה ההלכתי הנוכחי הוא אינטרסנטי ולא טהור - גם אם אפשר למצוא בספרות ההלכתית כל טענה כזו בנפרד, ובווליום מסויים, הרי שצירוף כל הדברים יחד, והגברה של הווליום, כבר שברו את האימאג' של גישה הלכתית.
ובכיוון קצת אחר, מאמר שפותח בקביעה שעיקר ההלכה היא "תיקון עולם", ומזה מנסה לפתח את הסטנדרטים ההלכתיים וכן את מה שההלכה צריכה כבר לבטל - אותת כבר ברגע הראשון לאיזה אימאג' הוא שייך. לא לזה ההלכתי.
ג. התפישה לפיה אין להלכה הגדרה מוחלטת אלא אימאג', לא הומצאה כדי שיהיה אפשר לדחוק החוצה שיטות ואישים. הכיווניות הפוכה: אופן ההתנהלות הזה קיים, אלו שמפספסים אותו, או מעדיפים משלל סיבות לנסות למצוא כללים מוגדרים בהם הם כן עומדים ולכן הם כן הלכתיים - נפגעים כשהם מודרים החוצה.
ד. כשאני נאבק בבלעדיות של השכל הרציונלי, הרבה פעמים שואלים אותי: מה האלטרנטיבה שלך? הרי כולנו משתמשים בשכל!
אופן החשיבה של אימאג' מראה שיש לנו כלים ש:
1. כולנו משתמשים בהם (גם אם לימדו אותנו לזלזל בהם). לא מדובר כאן על מיסטיקה שאיש מאיתנו מעולם לא פגש.
2. גם אם אפשר לערוך להם רדוקציה לטיעונים שכליים, זו רק תפישה חלקית שלהם. אופן החשיבה הזה הוא שפה נפרדת.
___
1. כפי שמציין שם הרב דוקוב, אימוץ השפה ההלכתית מגביל גם את סוג ואת הווליום של הטענות אותן ניתן לטעון. כלומר זה לא משפיע רק על ההקשר אלא גם במובן מסויים על התוכן.
א. יש מושגים שההגדרה הכי טובה שלהם היא לא כלל שכלי אלא הציור, או האימאג' שלהם אצלנו בראש.
דישה היא אחת ממלאכות שבת. אפשר להסביר שהמשמעות שלה היא 'פירוק אוכל מקליפתו', כמו מה שקורה כשדשים חיטה.
אבל ההגדרה הזו לא מכסה את כל מה שהופך פעולה לדיש. לדוגמה, גם המיקום בו נעשתה המלאכה משנה: אם פירקת בננות מהאשכול בשדה זה דש גמור. עשית ממש אותו הדבר בבית - מותר לגמרי. הנימוק הוא שבבית זו לא דישה אלא "דרך אכילה". אבל מה זה אומר?
בעיני, זה אומר שנכון לתפוס את מלאכת דש לא כעקרון או הגדרה אלא כאימאג' מרובה פרטים: פירוק האוכל, פירוק מתוך קליפה, פירוק מתוך אשכול, פירוק בשדה. כל המוטיבים האלו מייצרים תמונה. גם כשמתרחקים מהתמונה המקורית - במלים אחרות, ככל שנחסיר פרטים - זה עדיין ייחשב מלאכה. אבל בהחסרת חלקים אחרים, או יותר מדי חלקים - היא תפסיק להיות מלאכה. האימאג' שלנו נשבר.
בעצם, הגדרת המלאכה עובדת בצורה של #האמת_מתגלה_בענן. הגדרת הדישה לא כוללת מוטיב מרכזי אחד, חוט שדרה, הגדרה יחסית ברורה. האימאג' מופיע מתוך סך כל חלקיו. כך האמת שלו מופיעה.
ב. אני חוזר ברשותכם לדיון על מה מגדיר אדם/עמדה כהלכתיים: ההגדרה היא לא בהכרח התאמה לאיזה קו מרכזי אחד. יש אימאג' של היות הלכתי. אפשר לנגוס מכאן או מכאן, ועדיין להשאר בפנים. נגסת יותר מדי, יצאת החוצה.
בסדרת השיעורים שלו על הפמיניזם, הרב אמנון דוקוב מציין שגם השפה בה משתמשים היא חשובה. ככל שמי שדורש שינוי בהלכה ידבר בשפה רחוקה מהשפה ההלכתית, הדרישות תתפסנה כשינוי חיצוני ולא פנימי.
פעם הייתי טוען שזה לא משנה. *איך* אומרים הוא לא עניין מהותי, אלא רק *מה* אומרים. אם הדרישה באה מבפנים, לא משנה כיצד תנסח אותה, וכן להיפך.
היום אני חושב אחרת. איך אומרים לא משנה, רק אם יש ל'הלכתי' הגדרה ברורה. אבל אם 'להיות הלכתי' הוא לא הגדרה אלא אימאג' - השפה בה אתה מתבטא היא חלק מה'ענן' שמגדיר אותו. אם תיתן יותר מדי ביסים בניסוח¹, תצא החוצה.
לכן, אם הגישה של אדם נוקטת באופן עקבי שחז"ל אולי היו מוסריים לזמנם אבל אנחנו התקדמנו הרבה מאז; שממשיכה וקוראת לדרוש מחדש פסוקים בתורה; שחצי רומזת שהמבנה ההלכתי הנוכחי הוא אינטרסנטי ולא טהור - גם אם אפשר למצוא בספרות ההלכתית כל טענה כזו בנפרד, ובווליום מסויים, הרי שצירוף כל הדברים יחד, והגברה של הווליום, כבר שברו את האימאג' של גישה הלכתית.
ובכיוון קצת אחר, מאמר שפותח בקביעה שעיקר ההלכה היא "תיקון עולם", ומזה מנסה לפתח את הסטנדרטים ההלכתיים וכן את מה שההלכה צריכה כבר לבטל - אותת כבר ברגע הראשון לאיזה אימאג' הוא שייך. לא לזה ההלכתי.
ג. התפישה לפיה אין להלכה הגדרה מוחלטת אלא אימאג', לא הומצאה כדי שיהיה אפשר לדחוק החוצה שיטות ואישים. הכיווניות הפוכה: אופן ההתנהלות הזה קיים, אלו שמפספסים אותו, או מעדיפים משלל סיבות לנסות למצוא כללים מוגדרים בהם הם כן עומדים ולכן הם כן הלכתיים - נפגעים כשהם מודרים החוצה.
ד. כשאני נאבק בבלעדיות של השכל הרציונלי, הרבה פעמים שואלים אותי: מה האלטרנטיבה שלך? הרי כולנו משתמשים בשכל!
אופן החשיבה של אימאג' מראה שיש לנו כלים ש:
1. כולנו משתמשים בהם (גם אם לימדו אותנו לזלזל בהם). לא מדובר כאן על מיסטיקה שאיש מאיתנו מעולם לא פגש.
2. גם אם אפשר לערוך להם רדוקציה לטיעונים שכליים, זו רק תפישה חלקית שלהם. אופן החשיבה הזה הוא שפה נפרדת.
___
1. כפי שמציין שם הרב דוקוב, אימוץ השפה ההלכתית מגביל גם את סוג ואת הווליום של הטענות אותן ניתן לטעון. כלומר זה לא משפיע רק על ההקשר אלא גם במובן מסויים על התוכן.
