פוסטים בנושא הרהורים על סדר הלימוד

כשריה"ל מדבר על השם המפורש, הרצון איננו בעובדה פיזית - איננו בנס ששובר את חוקי הטבע וקובע עובדה מציאותית. הוא רצון ב, במובן של מערכת יחסים: הקב"ה רוצה בעם ישראל. 

ככל שנסביר שהקשר בין מוסר לחכמה הוא טכני, נוכל למצוא למוסר תחליפים. אם הסתפקות במועט עוזרת להגיע אל החכמה כי אתה לא מבזבז את הזמן - אולי להיוולד עשיר ובלי הסתפקות במועט, יועיל לא פחות. או לשדוד בנק. אבל אם הסתפקות במועט היא חלק אינהרנטי מהחכמה, עושר לא יהווה תחליף אליה.

ממילא, כשאתה מתחיל לדרוש על המשמעות הרוחנית של כנפי הציצית אתה עובד על אדי דלק. לא ייתכן שיש מהות רוחנית שמיוצגת ב/מגולמת על ידי כנף הבגד, כי אין דבר כזה קצה הבגד, זו סתם שרירותיות. אם כנפי הבגד היו איזור מובחן: נניח אימרה מבד אחר שתפורה לקצה הבגד, היה אפשר לדבר על מהות שונה של הכנפיים. עכשיו זה סתם.

ריה"ל תפס את המציאות במלוא הרוחב המהמם שלה. יש מרחב של זמן ומקרים ואנשים ותרבויות ורגישויות ומזג אוויר ועונות השנה ומצבי רוח - 

בגישה של הוכחה מהנס יש בעיה: היא וודאית מדי. היא לחלוטין משכנעת אבל דווקא בגלל זה היא חיצונית לאדם, מונחתת עליו כמו פטיש חמש קילו. זה היה עובד אם האדם היה רובוט, מכונה חישובית חסרת עולם פנימי. אבל כיון שלאדם יש עולם פנימי, שכל יבש בלבד פועל עליו לזמן קצר.

א. מהר"ל מתעקש שמטרתן של המצוות איננה לעשות טוב לעם ישראל. כלומר הן וודאי פועלות טוב, אבל זו לא מטרתן.
אפשר לחשוב שמהר"ל מנסה למנוע היווצרות של עמדה אגוצנטרית: אם נאמר שהמצוות הן לטוב לאדם, האדם יהיה מרוכז בעצמו ויחשוב שהוא כל העולם.

רחמים היא תגובה למצבו של אחר: קשה לו אז אני מרחם עליו. חסד הוא לא תגובה למשהו אלא רצון שיהיה טוב בעולם, או במקרה שלנו: שיהיה עולם. לשדו של העולם, החומר הבסיסי ביותר שלו הוא עצם הקיום, והוא טוב וחסד.

אני רוצה להציע שמחשבות ארוכות מבינות בדומה לרוזנצוויג (להבדיל), ששאלות נפתרות על פני משך, על פני זמן. המחשבות הן ארוכות, בדווקא, כי תשובה מגיעה באורך, לא בחפירה מתמדת. בהיות ולא בסירוב עיקש לנוע עד שתגיע תשובה.