(פוסט קצת הארד קור, עמכם הסליחה)
א. שאלת הידיעה והבחירה שואלת "אם הקב"ה יודע הכל, ויודע זאת מראש (שכן הוא איננו כפוף לזמן) - כיצד אפשר לדבר על בחירה חופשית"?
ב. אקדים ואומר שההבנה שלי בבעיית הידיעה והבחירה קצת שונה מהמקובל.
ידיעה רגילה, אותה אנחנו מכירים, מניחה: א. האבן נפלה. ב. אני יודע שהאבן נפלה. כלומר, נפילת האבן קדמה לידיעה על הנפילה לפחות קדימות לוגית. זאת משום שהאבן ונפילתה חיצוניות אלי.
דווקא מכוח הקביעה שהקב"ה כל יודע, קשה לתאר את הידיעה שלו באותו האופן. ידיעת הקב"ה על נפילת האבן לא באה אחרי הנפילה. וודאי שלא כרונולוגית אבל גם לא לוגית. מאחר שהן החפצים והן המקרים אינם חיצוניים לקב"ה אלא חלק ממנו, הוא מקומו של עולם; כיון שכך, קיום הדברים וידיעת הקב"ה אותם, הם דבר אחד. ב'שפה המקצועית' אפשר לומר שמאחר שהקב"ה יודע את כל הדברים בידיעת עצמו, והוא וידיעתו אחת, הרי שידיעת הקב"ה את הדברים היא היא קיומם.
(אגב, אם מבינים כך את השאלה, נופלת התשובה המקובלת שידיעת הקב"ה את האירועים לא סותרת את הבחירה כפי שידיעתנו את עבר לא סותרת שהיתה לעושים בעבר בחירה. זאת משום שאופי הידיעה האנושי שונה מאופי הידיעה האלוקית)
ג. מכאן נחזור לעצם הקושי בשאלת הידיעה והבחירה. בניסוחה המקובל, דילמה זו היא בין השכל לבין המוסר. השכל טוען שהקב"ה שלם בכל השלמויות ולכן יודע הכל. אך ללא בחירה חופשית, אין לאדם אחריות על מעשיו ולכן אין משמעות למוסר.
בהבנה כזו, לו יצוייר שפתרנו את הקושי השכלי בצד הידיעה, לו יצוייר שנצליח לנסח טיעון לפיו אפשר לקבל אי-ידיעה של הקב"ה - פתרנו את הדילמה. כל הדילמה באה מההכרח השכלי שטוען שלא יתכן שהקב"ה איננו יודע משהו. פתרנו את השאלה השכלתנית וממילא קיבלנו לידינו את בחירת האדם? הכל טוב.
ד. אבל אפשר להבין את הדילמה כעקרונית יותר.
בפרשנות שהצעתי קודם, לפיה ידיעת הקב"ה את העולם זהה לקיום העולם - הידיעה מייצגת את היות הדברים במובן החמור והלא מתפשר. הדברים הם כך, כי כך ראוי שיהיו. ראוי שהאבן תיפול, ראוי שהספינה תטבע בים. חלק מהמוּצקוּת של היותם היא העובדה שאי אפשר להעלות על הדעת אחרת.
הבחירה מייצגת את ההיפך. כל משמעותה באה מכוח זה שאפשר לתאר לעצמנו אחרת. יכולת לעשות את מעשיך באופן שונה או לא לעשות בכלל. האפשרות אולי נותנת לבחירה את המשקל המוסרי שלה, אבל עלולה לקחת ממנה את התוקף והמשמעות שלה.
ה. אם אני צדיק משום שבחרתי לעשות מעשים טובים, ובה במידה יכולתי לעשות מעשים רעים - האם אני באמת צדיק? איזו מין צדקות זו, אם היא כל הזמן תלויה ועומדת, אם אחרי שמונים שנה בכהונה גדולה אפשר להפוך לצדוקי? אז אחרי מות האדם אפשר להאמין בו, בדיוק כי אין לו בחירה. שכוייח.
זה לא רק חשש על העתיד - שמא מחר האדם יתהפך שכן עדיין יש לו בחירה. זו שאלה על ההווה. האם צדקות רעועה כזו היא עדיין צדקות?
ו. כאשר אנחנו מחפשים לאירוע או מעשה משקל וכובד אנחנו מחפשים לו הנמקה. הנמקה חוקית או מהותית; כך ראוי להיות - נותנת לו משמעות וכובד. אבל אם הדבר אפשרי ולא מוכרח יש לו פחות משקל.
אם אני צדיק כי כך הוכתב מעוצם תוקף נשמתי, אני לחלוטין צדיק. אמנם נכון שלא ברור למה הצדיקות משוייכת אלי אם לא בחרתי בה. אבל מצד שני הצדקות הזו היא בעלת תוקף, נוכחות וקיום מוחלטים, כשאני בוחר בצדקות היא אולי משוייכת יותר אלי, אבל התוקף שלה פחוּת. גדול המצווה ועושה, כי השייכות שלו לציווי איננה וולונטרית.
ז. בכך הופכת שאלת הידיעה והבחירה מקושייה לדילמה. גם אם נפתור איכשהו את בעיית "תיאור הקב"ה כמי שאיננו יודע הכל", לא פתרנו את ההשלכות של הקביעה הזו, ההשלכות של הפיכת הטוב למשהו חיוור ואמורפי בהרבה. לכאורה אנחנו עומדים מול טריידאוף: ככל שיהיה לנו יותר חופש, תהיה לנו פחות משמעות לחופש הזה, ולהפך.
ח. לא באתי לומר שאין תשובות לדילמה הזו, או המשגות שמציגות אותה באור אחר. אני עצמי מחזיק בהסבר לדילמה ואוהב אותו מאד. אבל העמדת הדילמה על בוריה עוזרת לנו להבין יותר את ההכרחים שיצרו תשובות שונות לנושא הזה.
#הרהורים_על_סדר_הלימוד - צדקת הצדיק ק"ל עד ק"מ, לערך
