אני עדיין מהרהר על המוסר של המידה הטובה, והנה עוד תובנה שצצה:

בניגוד למוסר ממוקד מעשים או תוצאות, המידה הטובה מדברת על מה מתחולל בליבו של אדם. האם הוא לא רק עשה טוב אלא גם הפך בעצמו לטוב.

מעבר ליופי הרב שבדיון הזה, טמונה בו גם סכנה.
מעשים ותוצאות הם חד משמעיים: הצלחת? עשית? התשובה די ברורה. או שכן או שלא.

א. מה ההבדל בין מעשים טובים למידות טובות? או אולי - למה בכלל צריך *מידות* טובות? לכאורה, אין צורך שאדם יהיה נדיב: די שיעשה מעשים נדיבים. אין צורך שיהיה סבלן, די שינהג בסבלנות. מה נותנת לנו מידה שאין במעשה?

איזה מעשה הוא מוסרי?

א. אפשר לומר שמעשה הוא טוב כאשר התוצאה שלו טובה. אם שיקרתי כדי למנוע ממישהו להפסיד כסף. עשיתי מעשה טוב. אהיה פרובוקטיבי: אם שיקרתי לתלמיד שלי כדי שיישאר שומר תורה ומצוות, עשיתי מעשה טוב.

הקפיטליזם טוען שכשכל אחד פועל לטובת עצמו, רווחת הכלל עולה. בוא נניח שזה נכון - האם זה בהכרח מוסרי? אם כל אחד עושה רק לטובת עצמו, אין כאן 'מי' שעושה את המעשה המוסרי. אז התוצאה היא רווחה, אבל אין כאן מוסר. זה כמו לטעון שנפט הוא מוסרי.