א. הרמב"ם מסביר שאי אפשר לחנך את האדם בבת אחת לעשות את הדבר הנכון רק כי הוא נכון. צריך לקדם אותו צעד אחר צעד. וכך הוא מתאר במשל מפורסם: כשילד מתחיל ללמוד תורה, משכנעים אותו לשקוד על לימודיו בעזרת ממתקים. אחר כך בעזרת בגדים יפים. כשהוא גדל יותר בעזרת כסף. לבסוף הפיתוי הוא הבטחת מעמד מכובד.
ב. וכל זה, מטעים הרמב"ם, הוא מגונה. צריך לאהוב את החוכמה מצד עצמה ולא לשם פינוקים כמו ממתקים, כסף ואפילו כבוד. ובכל זאת, מסביר הרמב"ם - חז"ל הבינו שהמדרגה הנכונה, של לעשות דברים לשמם, היא מדרגה קשה להשגה, ולכן התירו לקדם את האדם על ידי הצעדים החינוכיים המגונים של ממתקים, כסף וכו'
ג. התשובה של הרמב"ם מסבירה למה זה בסדר לחנך את האדם על ידי צעדים שהוא הגדיר אותם כמגונים. היא לא מסבירה איך זה בכלל עובד.
כלומר אם ללמוד לשם ממתקים זה מגונה, לשם בגדים מגונה, לשם כבוד מגונה - מה בעצם כן משנה את האדם? איך הוא עובר מהמצב המגונה בו הוא לומד לשם תאווה זו או אחרת, למצב בו הוא לומד לשם החכמה עצמה? במילים אחרות, איך מתוך שלא לשמה מגיע הלשמה?
ד. דרך אחת היא לומר שיש בתורה/חכמה איזו יכולת מיסטית שממירה את האדם ממצב של "לא לשמה" למצב של "לשמה". כל הגזרים המגונים — מכבוד ועד ממתקים — רק עוזרים לאדם להמשיך ללמוד, עד שהסגולה שבלימוד תתקן אותו. הגזר האחרון לא שונה מהגזר הראשון, אבל אחרי כך וכך גזרים התורה עצמה מעבירה את האדם איזה סף.
ה. אבל אפשר להסתכל על כל התהליך בצורה שונה: נכון שגם ילד שרוצה ממתק וגם אדם בוגר שרוצה שיכבדו אותו כתלמיד חכם — שניהם "הולכים בעקבות תאווה". עדיין, התאווה עצמה היא שונה.
כשאני עובר מאהבת ממתקים לאהבת בגדים אני מַפְנִים שמסתכלים עלי, כלומר שיש עוד אנשים בעולם ושדעתם עלי שווה משהו. נכון, ההבנה הזו כרגע מתמקדת בבגדים יפים, וזה עדיין מאד נמוך - אבל התקדמתי.
בדומה לזה, כשאני רוצה שיכבדו אותי כתלמיד חכם, אני מתחשב בקנה מידה גבוה יותר מאשר בגדים רקומים זהב. אני לומד מה באמת חשוב בעולם. מן הסתם אני גם עמל קשה כדי להיות מוערך כתלמיד חכם. מאדם שחייו הסתובבו סביב קליפות הדרים מסוכרות, הפכתי לאדם שחייו סובבים סביב התורה.
ו. נקודת המבט הזו מעניקה לנו תשובה לשאלה איך עוברים מ"שלא לשמה" ל"לשמה". אני לא כל הזמן מדשדש במקום: חושב על עצמי, חושב על עצמי, חושב על עצמי - ופתאום, בום, לומד תורה לשמה. לא. התפיסה שלי הלכה וגדלה, הזככה והתעלתה, עד שבסוף, בעוד צעד נוסף, הגעתי אל היעד.
ז. לקפוץ מתאווה לממתקים אל לימוד לשמה - זה באמת מעבר מיסטי, סגולי. אבל לעבור מ"אני מבין שתורה היא דבר גדול, והכבוד שמכבדים תלמידי חכמים יקר יותר מהכבוד שמכבדים פוליטיקאי" - ל"אני מבין שתורה בעלת ערך עצמי, גדול יותר אף מכבוד התורה" - זו איננה קפיצת מדרגה כל כך גדולה. קל להבין איך אפשר לטפס את השלב הזה בסולם.
ח. תבוא התפיסה הראשונה ותאמר: עדיין ההבדל בין לימוד תורה לשמה לבין כל לימוד אחר, הוא הבדל עקרוני. הילד אוהב ממתקים, כלומר את עצמו, וגם מי שאוהב את הכבוד של התורה אוהב את עצמו. המרת את אהבת השניצל הגשמי של כאן, בלאהוב את השניצלים של גן עדן. אז *בעצם* לא השתנית בכלל.
ח. שתי תפיסות אלו מתגוששות ביניהן כבר שנים רבות, אולי מאז אנטיגנוס איש סוכו. האם לומר: "הנה, התקדמת, עלית מדרגה מבחינה מוסרית" - או לומר: בעצם לא התקדמת בכלום. בעצם עדיין יש לך נגיעות. בעצם אתה לומד תורה לשם החתול - וכו' וכו'.
ט. יש כמה ווריאציות לטיעון ה"בעצם", אבל נדמה לי שבפשטות זה וויכוח בין תפיסה כמותית לתפיסה איכותית. הראשונה מסתכלת על כל צעד כמשמעותי מצד עצמו. חמש שווה יותר מארבע ושש יותר מחמש. לאהוב כבוד ואפילו לאהוב כסף זה יותר מאשר אהבת הסוכר. השניה מחפשת שינוי איכותי, קפיצת מדרגה. כל עוד לא עלית בציר הY, כל התקדמות על ציר הX לא תיתן לך כמעט כלום.
י. אפשר גם לתאר תפיסה משולבת - בתוך כל עולם, כל צעד כמותי הוא בעל משמעות. אבל כדי לעבור מעולם לעולם אחר, חייבים קפיצה איכותית. אפשר להתקדם על כל הסולם של מסילת ישרים בצעדים כמותיים, אבל הפער בין חסידות לרוח הקודש הוא מוחלט ואיכותי. צריך לעשות איזו קפיצה כדי להגיע אליו וממילא עולה שוב השאלה - איך.
