(כותרת פרובוקטיבית למשיכת טראפיק, בהמשך תגלו שעבדתי עליכם)
א. כל ימי כדתי לאומי, החלוקה בין מצוות למוסר היתה יחסית ברורה. יש מצוות מוסריות - צדקה, גמילות חסדים וכו'. לגבי המצוות הללו יש לנו מכנה משותף עם הצד החילוני (ועם האנושות בכלל). ויש את המצוות הא-מוסריות. לא חלילה אנטי מוסריות, פשוט לא קשורות למוסר. ללמוד תורה זה חשוב אבל לא מוסרי. זה דיון נפרד. לדתיים בלבד. אם אתה מאמין בקב"ה ובתורה תעשה, ואם לא, לא. גם אם אני סבור שכל עם ישראל צריך לקיים תורה ומצוות, זה נשאר - גם מבחינתי - כשגעון פנימי שלי. אני לא חש אותו, במקסימום חושב אותו. זה מעין סופר אגו, לא האני שלי.
ב. הנפקא מינא היא היחס שלי לאלו שפוגעים במוסר מול אלו שאינם שומרים מצוות. מי שאיננו מוסרי מעורר כלפיו רגש של תיעוב. מי שאיננו שומר מצוות אחרות - תכל'ס לי אין שום דבר כלפיו. עניין שלו מול הקב"ה. או במילים אחרות, אני עצמי לא מזדהה עם המצווה, רק הצד הסופר אגו-אי שלי. אז השיפוט המוסרי שלי, שבא ממקום של זיהוי הרע והטוב, לא מגיב בשום צורה.
ג. באופן עקרוני, לחלוקה הזו בין מצוות למוסר יש שורשים עתיקים, היא לא חידוש מודרני. החלוקה שיש בראשונים בין מצוות שכליות לשמעיות באה לתאר אינטואיציה דומה, אולי זהה ממש. (אמנם אני מדבר על אינטואיציה, ושכליוּת מדברת על שכל, אבל מצד שני יותר לכיוון של מושכלות ראשונים, שווה דיון).
ד. מכל מקום, כשהעולם החיצוני חילוני, אדם כמו שהייתי מסתובב כמו צב מנדלסוני: הוא יהודי בביתו ואדם בצאתו, רק שהבית נמצא לו על הגב (או הלב).
אל תטעו, בהרבה מובנים זה מצב נוח. היהדות נמצאת בניצב לשאר החיים, לא מתערבבת עם העולם הערכי. ממילא הכי קל לצייר בחודש ארגון קיר של דתי לאומי, חרדי וחילוני מחזיקים ידיים. כי נורא נשמח שהם יחזרו בתשובה, אבל בינינו זה רק סופר אגו. גם בלי זה הם אחלה ותכל'ס אין לנו המון טענה כלפיהם.
ה. בשנים האחרונות אני עובר תהליך עליו כתבתי לא מעט, בו חלק מהמעשים שנתפסו אצלי פעם כא-מוסריים הופכים להיות מוסריים. אני מדבר על המוסר של המידה הטובה או מצוות שבין אדם לעצמו, וכן (ברמה מסויימת) נאמנות או המוסר של הקרוב. פעם דיני עריות או כשרות נתפסו אצלי כחסרי מטען מוסרי - לפחות ככל שהם לא יכולים להיות מומרים לבין אדם לחבירו, כמו במקרה של בגידה בין בני זוג. כיום, לפחות עבור חלק מהם אני לא רק סבור שהם לא בסדר, אלא די חש כך. ההשלכה הישירה היא שמי שמזלזל בהם לא רק נתפס מבחינתי כטועה, אלא גם כאדם שפוגע במוסר. אני כמובן לא רושף עליו כאילו ביצע רצח, אבל בוא נאמר שלפחות כמו מי שהתעלם מזקן שביקש עזרה לחצות את הכביש.
ו. יש קלישאה שאומרת שבוויכוח היום בין ימין לשמאל, ימני חושב שהשמאלני טיפש, והשמאלני חושב שהימני רשע. כן, כן, זה לא תמיד נכון וכו' אבל ככלל אצבע הוא קולע לא רע.
ופתאום אני מוצא את עצמי במצב דומה לזה של השמאל. הצד השני נתפס בעיני יותר פעמים כרשע ולא כטיפש. ותשמעו, זה ניסיון ממש קשה.
בחוויה שלי, יותר קל לנהל וויכוח מכבד מול טיפשים מאשר מול רשעים. כל עוד הוויכוח התנהל ברמת הסופר אגו שלי מול הקומון סנס שלהם, היה לי יותר קל לשאת. אבל כשאנשים מגינים על פרקטיקות שהן בעיני בעיה מוסרית, ולא רק טיפשית - פלורליזם, אפילו טכני ולא עקרוני, הופך קשה בהרבה. הדם שלי רותח יותר בקלות, הסבלנות נגמרת הרבה יותר מהר, המילים נעתקות מרוב תסכול.
ז. כך שבאופן אבסורדי אני מוצא את עצמי מכבד יותר (לפחות ברובד מסויים) את צד שמאל במפה הפוליטית, שנאלץ כל ימיו להתווכח מול אנשים שלשיטתו פגומים מוסרית. מאיפה הכוח לסבול.
(מניח שהופך קל יותר אחרי שמתרגלים)
