הסכנה שבמידות הטובות

אני עדיין מהרהר על המוסר של המידה הטובה, והנה עוד תובנה שצצה:

בניגוד למוסר ממוקד מעשים או תוצאות, המידה הטובה מדברת על מה מתחולל בליבו של אדם. האם הוא לא רק עשה טוב אלא גם הפך בעצמו לטוב.

מעבר ליופי הרב שבדיון הזה, טמונה בו גם סכנה.
מעשים ותוצאות הם חד משמעיים: הצלחת? עשית? התשובה די ברורה. או שכן או שלא.
לעומת זאת, מה מתחולל בנפשך הוא סיפור מעורפל בהרבה. כשאני מדבר על המשמעות הפנימית של המעשה, אני פותח פתח לדיון מורכב על האם כוונתך טובה או טהורה דיה.

במינון נכון, הדיון מעשיר ובונה. אבל מטבעו החמקמק הוא עלול להפוך להתחפרות שאין לה סוף. האם התכוונת לטוב? האם באמת באמת התכוונת לטוב? האם אין בך שמץ שימצונו של רצון אנוכי?

מרוב חפירות פנימיות וניסיון לזהות מה באמת באמת כוונתך הפנימית, אדם עלול להגיע בסופו של יום לעמדה שהרב מכנה אותה 'הפחד הנפרז' (כלומר מופרז) שמעכיר כל דבר טוב בפחד שמא הוא מבוסס על רוע ושלילה. אנשים יכולים להיות טובים, מוסריים, משתדלים ומתאמצים - ועדיין להסתכל על עצמם בעין עקומה.

כמובן, לא בהכרח מגיעים מהמוסר של המידה הטובה למצב הזה, אבל ההפך כן נכון - בהגדרה, המוסר של המעשה הטוב לא גורם לחשדות כאלו, כיון שהמעשה הוא חד משמעי. מה שאין כן מוסר שמתבסס על נבכיו הפנימיים של האדם.

#המוסר_של_המידה_הטובה