א. החברה האנושית לא שוויונית: אין שיוויון בתוצאות וגם לא בהזדמנויות. גם אם טכנית ניתנו לך כל האפשרויות (אף אחד לא מנע ממך אקטיבית) אין זה אומר שנולדת עם הכישורים המתאימים, המראה המתאים או הקשרים הנכונים.
(זו לא טענה למען חוק של שוויון בתוצאות כי ייתכן שהתרופה גרועה מהמחלה)
ב. החברה האנושית גם לא שוויונית ביכולת ההשפעה. "אדם אחד, קול אחד" היא סיסמה נחמדה. בפועל קולו של מנהל בכיר משמעותי יותר מקולו של אדם פשוט. נסו לקבוע פגישה עם שר, ונחשו מה האפשרות של מנהל בכיר ביותר במטא ישראל לקבוע כזו.
ג. כוח מאפשר צבירת עוד כוח. אם נולדת במקום הנכון תהיה טייס, במקום פחות נכון תהיה מ"כ. העובדה הזו פותחת בפניך יותר דלתות בעתיד ומעניקה לך יותר כוח. אם היית ח"כ, תהיה אחר כך מנהל דירקטוריון. זהו חוק הברזל של האוליגרכיה. בכך כוח מתפלג עוד פחות בשוויוניות.
ד. בכל הנוגע לפוליטיקה, חוק הברזל גורם שהכוח הפוליטי יתפלג באופן לא שוויוני. התקשורת תקבע במידה רבה מה יהיה הסיפור שעל הפרק, ההסתדרות תעשה שרירים, התעשיינים יתערבו, האקדמיה תעשה כנסים, הטייסים יאיימו בסרבנות וכו'. ככל שלמחנה פוליטי יש דומנניטיות ביותר מחנות כאלו, כוחו מועצם אקספוננציאלית.
ה. כן, בכנסת לכל מצביע יש קול אחד. אבל הכנסת לא קיימת בוואקום אלא בתוך מארג של מוסדות בעלי כוח החלטה וזכות ווטו, שאינם נבחרים. מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל? כי הצבעה היא רק לכנסת ומוקדי הכוח הרבים האחרים גם נותנים את הטון.
ו. כל זה לא אומר שדמוקרטיה היא שקר. שאין שום משמעות לאתוס הדמוקרטי. לאזרח בדמוקרטיה מודרנית יש יותר הזדמנויות ופחות אי שוויון מאשר לצמית ברוסיה הפיאודלית. אבל המונחים הם יותר ופחות. לא לגמרי.
ז. מבחינתי נקודת השבר הרגשית היתה כשיריב מוהר העלה פוסט שהתחיל בפשטות ב"השוטר שחסם עבורנו את הכביש". כי ככה זה, יש את האנשים הלא נכונים שהמשטרה חוסמת להם אוטובוסים כדי שלא יסעו להפגנה, ואנשים אחרים עבורם המשטרה חוסמת את איילון.
ח. המצב הזה היה קיים תמיד בישראל ואולי משחר ההיסטוריה. החורף האחרון פשוט העלה אותו על פני השטח. יש איזו נטיה מימין לטעון (באופן מרקסיסטי) שזה מהלך טוב. כל עוד היה להם כוח עודף במסתרים, אי השוויון נשמר. מהרגע שהמידע הפך לציבורי, תהליך התיקון מתניע.
ט. האשליה הזו קשורה בטיבורה באשליה שידע הוא כוח, שתמיד עדיף לדעת יותר מאשר פחות. אבל כאמור אי השיוויון הוא אינהרנטי, לא תקלה זמנית. עכשיו כשהימין לחלוטין מודע, מה בדיוק יעשה? יילחם פוליטית עד שישיג רוב של 64 ויחקוק תיקונים למצב?
י. במצב הנוכחי השמאל קובע את חוקי במשחק ולימין רק מותר לשחק בתוכם. התפקיד של ממשלות ימין הוא חשוב: שחקן ווטו שמונע מהשמאל להרוס בצעדים גדולים מדי. אבל מטרה כזו, חשובה ככל שתהיה, לא מלהיבה המונים ולא מנצחת בחירות.
כאן מצטרף גם האתוס הדמוקרטי. כיון שחונכנו שכל קול שווה, כשמתבררת האמת שזה לא כך, חוש הצדק נפגע ואזרחים מרימים ידיים. אם ככה, אני לא משחק.
י"א. האם הלך רוח כזה עוזר במשהו? לא, בבחירות הבאות השמאל ישחק לבד על המגרש, יזרע יותר הרס וינכר עוד יותר את הימין למערכות המדינה. אז מה בדיוק הרווחנו מהסרת המסיכה? הכרת האסימטריה בכוח לא תוביל למדיניות חכמה יותר אלא בדיוק להפך.
י"ב. לפעמים מדברים על חשיפה כזו של האמת כהוצאת מוגלה מפצע. כלומר, זה כואב אבל מרפא. אני נוטה לחשוד במשלים שמשתמשים במציאות נדירה מדי, כשנגדה יש מציאות נפוצה בהרבה. בדרך כלל להקיז לעצמך דם רק מזיק. הנה, כולם נחשפו לדם שזרם עד עכשיו במסתרים, כולם רואים שחלק מהדם כחול יותר. ומה הרווחנו מזה?
י"ג. ישנן דרכים לתקן את המצב. אין הכרח אינהרנטי שהכוח יתרכז רק בשמאל, וגם לא סתם העולם יותר שוויוני מפעם. אבל הדרכים הללו עוברות דרך חינוך וטיפוח כשרונות, לא רק דרך הכנסת. וכדי לקדם אותם אין צורך למרוח על כל לוח מודעות את חוסר השוויון. להפך, תופי הטם טם רק מזיקים למאמצים כאלו.
