א. החלוקה השגורה מניחה שאובייקטיבי הוא משותף וכללי, בעוד סובייקטיבי הוא פרטי. בדרך כלל אצל כל סובייקט וסובייקט בנפרד אבל נהגו לפעמים לדבר על סובייקטיביות קבוצתית. גם אם האבחנה הזו לא נאמרת תמיד במפורש, היא מובלעת בטיעונים כמו "אבל זה סובייקטיבי!" שמשמעותו בהקשר של הדיון היא "זה רק נמצא בראש שלך, למה שזה יחייב מישהו אחר"
ב. בדרך כלל יחד עם הקביעה הזו מגיע זלזול בעולם הסובייקטיבי. כיוון שהמישור הסובייקטיבי הוא אישי, פר כל אדם, ערך החשיבות שלו נמוך בהרבה. ראשית קיימת המציאות, ההכרחית, מוצקה ומשותפת. בתוכה משייטיים איים איים של סובקייטיביות, שערכם הוא משני.
ג. אל מול ההנחות הללו, באה תנועת נגד. לטענתה נכון שהסובייקט הוא אישי; נכון שהמציאות היא תחילה אובייקטיבית ורק אחר כך סובייקטיבית; אבל לנו כבני אדם, הסובייקטיבי לא פחות חשוב מהאובייקטיביות. יש לסובייקט יותר עומק ויותר חשיבות בעינינו מאשר שאלות אובייקטיביות.
למשפחה הזו שייכים טיעונים כמו "מה משנה אם הסיפורים המכוננים של עם ישראל - יציאת מצרים או מתן תורה - התרחשו בפועל, העיקר הוא המיתוס של עם ישראל סביבם".
ד. הסנטימנט של טענות כאלו חיובי בעיני. הן שמות את האצבע על נקודה נכונה: העולם הפנימי חשוב לנו יותר מהחיצוני.
אבל להודאה במקצת שלהן יש מחיר כבד. בסוף, כמה שנתכוון ברצינות שהעולם הפנימי חשוב לא פחות מהחיצוני, אם הוא קיים רק בתוכי, כל הערכה שלו באה (לטעמי) עם כוכבית. אמירות כמו "מה משנה מה קרה, העיקר מה שאני מאמין שקרה" הן תמיד אירוניות. תמיד יש בהן רובד מאולץ ומתאמץ.
אין הכוונה שהאוחז בעמדה הזו הוא צבוע. הוא רוצה להאמין בכל ליבו. אבל האמונה הזו באה תמיד אחר כך. תמיד יישאר בה תו של "למרות שזה לא משותף, עדיין זה חשוב". אנחנו לא באמת קוּלים, אבל לפחות יושבים מאחורה.
ה. כאן אולי שווה לחדד את הגישה הראשונה. למה היא מעריכה את האובייקטיבי על פני הסובייקטיבי? אם זה בשל המציאותיות של האובייקטיבי, יטענו אותן שיטות שגם הסובייקטיבי מציאותי מאד, והא ראיה שתנועות פוליטיות ושינויים היסטוריים הם בשל סמלים ודגלים לא פחות ואולי יותר מעובדות פיזיות.
ו. בעיני יש פה מושג עדין יותר שאני לא בטוח איך לקרוא לו. זה אולי היבט אחד של המציאותיות, שנקרא לו שיתוף.
שתי העמדות מתווכחות על הערך של העולם הסובייקטיבי, אבל מסכימות שהוא בנוי איים איים. בי יש אי בודד של סובייקטיביות, גם בך יש. דמיינו שהסובייקטיביות היא צבע ירוק והאובייקטיביות כחול - אנחנו כתמים כתמים ירוקים בתוך ים של כחול. האיים האלה אולי אפילו מתקשרים ביניהם, אבל דרך העולם האובייקטיבי. אז גם כאשר אני משפיע עליך ואתה עלי, כל אחד נשאר בבדידותו. הסובייקט מיתרגם לאובייקט ואז מומר שוב לסובייקט. משהו אולי חצה את ים האש, אבל הים נשאר חוצץ.
ז. לכן אני מציע עמדה אחרת, קצת משוגעת: אינטרסובייקטיביות מוחלטת. אני ואתה יכולים לתקשר לגבי הסובייקטיביות, כיוון שאנחנו לא איים. כיוון שהסובייקטיביות לא קיימת רק בתוך התודעה שלי.
ח. זה נשמע סינית לכן אפשר להתבונן על השאלה: האם היופי הוא רק בעיני המתבונן.
אם התשובה היא כן, המשמעות היא שהעולם בחוץ חסר תכונות סובייקטיביות. הפרח לא יפה. *אני* רואה את את יופי הפרח. אם אני לא רואה אותו כְּיָפה, אין יופי. נכון, היופי אולי קיים באי אחר, אצל מישהו אחר. אבל במציאות המשותפת, לא רק שהפרח לא יפה. הוא א-יפה. המושג יפה בכלל לא קיים.
ט. אבל אם אני אומר שהיופי לא רק בעיני המתבונן, המשמעות היא שהפרח עצמו יפה. הירוק נמצא לא רק באי, אלא גם בכל המרחב. כשאני רואה יופי, אני רואה יופי שכבר קיים במרחב המשותף (ואפשר להבחין בו או לא).
י. יש כמה נפקא מינות לטענה הזו. הראשונה היא שאם היופי קיים רק בתוכי, במקרה שאני לא מבחין בו, הוא לא קיים בכלל. אם כן, במובן מסויים הקונספט של טעם נרכש הוא חסר הגיון והיתכנות. אם היופי לא מתדפק על דלתותי מראש, מה ירגיל אותי להבחין בו? הוא לא קיים. נכון, אפשר לתרץ, אבל כשאני אומר שהיופי כבר קיים במרחב המשותף, טעם נרכש הוא עניין הגיוני בהרבה. יש מישהו שמשוחח איתי עוד לפני שהבנתי אותו, אז יש לי קצה חוט ללמוד להבין.
י"א. השניה היא מערכת היחסים בין העולם הפיזי לעולם הסובייקטיבי. אם הסובייקטיבי קיים רק בתודעה, אפשר לדבר על קיום נבדל לחלוטין. יש את המישור הסובייקטיבי-אישי, יש את המישור המשותף פיזי, והם מקבילים, לא נפגשים. מה זה משנה אם מתן תורה התקיים היסטורית.
לעומת זאת, אם הסובייקטיבי קיים גם במרחב המשותף ולא רק באיים של התודעה, חזרה השאלה האם המציאות ההיסטורית התרחשה. כיון שגם לסובייקטיבי יש נוכחות במרחב המשותף, יש מערכת יחסים בינו לבין המישור העובדתי. או על כל פנים זה פותח דיון שצריך לדוש בו.
#הרהורים_על_סדר_הלימוד עין אי"ה, ברכות ב' פרק ז' פסקה מ"ד
