גזרה שווה טוב טוב

א. למה נשים מתות דווקא בשעת לידתן? הגמרא בשבת דנה בנושא ומביאה שש תשובות שונות. העקרון בכל התשובות האלו דומה, אבל לכל אחת הניואנס שלה. בגדול אפשר לסכם אותן ב"השטן מקטרג בשעת הסכנה", או משהו כזה - אבל הגמרא לא מסכמת אותן אלא מביאה שש זויות.

זו דוגמא לא רעה לכך שלימודי אמונה מעמיקים מצריכים רגישות לניאונסים. אם יש הבדל, גם כזה שנראה לא גדול - הוא משמעותי. העמקה בהבדלים האלו יכולה להעשיר את העולם האמוני שלנו. השטחה והאחדה של ההבדלים - מדלדלת אותו.

ב. כדי להימנע מהשטחה, אני ממליץ להימנע ככל הניתן ממשהו שאני מכנה מכנה "גזירה שווה: 'טוב' - 'טוב'" (גזשט"ט).

לדוגמה, נניח שאני קורא במהר"ל שמבאר את דברי הגמרא "החש בראשו יעסוק בתורה". אני עומד מול הקביעה הזו ושואל את עצמי - למה? מה הקשר?
אני יכול לענות לעצמי שאדם הלומד תורה נהיה טוב יותר (או רוחני יותר, או קדוש יותר) - ולכן הוא זוכה וגופו מתרפא. הוא הופך את עצמו ליותר טוב ומצבו נהיה טוב יותר.

הבעיה בהסבר כזה היא שהוא… לא כל כך מסביר. האמירה הזו כללית *מדי*. "תעשה משהו טוב ויקרה לך משהו טוב" הוא כלל גורף כזה, שלא מעניק לי שום יכולת של הבנה, שום מרחב תמרון והשלכה של האמירה. במלים אחרות, האמירה "אם עשית טוב יקרה לך טוב" היא נכונה בצורה ריקה. היא לא מוסיפה לי הבנה על פני מה שידעתי קודם.

וזו הבעיה בגשט"ט - לא שהוא שגוי אלא שהוא ריק, הוא לא מאפשר לי להבין או להרגיש, להפוך את האמירה להיות חלק ממני.

ג. אז מה כן אפשר לעשות? לדוגמה, לשאול: למה דווקא *חש בראשו* יעסוק בתורה? למה לא "מי שיש לו בעיות כלכליות יעסוק בתורה"? לפעמים כדי להבין את ייחוד המימרא אני צריך לבחור להתמקד באחד מצדדי המשוואה שיטיל אור על השני. כי אכן,שמי שלומד תורה "זוכה לדברים הרבה". באמת יש דברים כלליים בעולם: תורה, ארץ ישראל, משיח,אבל כשהגמרא אומרת שמי שחש בכל גופו יעסוק בתורה, היא מנסה להאיר *פן מסוים* בתורה. לכן המפתח הוא בצד הייחודי יותר.
ככל שאבין יותר מה הפשר של הרפואה שאדם מקבל מהתורה, אני גם אבין יותר מה זו רפואה וגם אכיר פנים מסיימות בתורה, רובד מיוחד שלא הבנתי קודם. רובד שיש לו שם ופנים. אני אחר כך אוכל לומר: "ההשלכה הזו של לימוד תורה? היא באה מאותו רובד שמרפא את גופו של אדם".

ד. מה גורם לאנשים לעשות גשט"ט במקום להעמיק?
ראשית, חוסר יכולת, או חוסר היקף. כלומר אני נשאר אבוד מול הדברים כי אין לי כלים או ידע להבין את הייחוד שבהם. אז אני מחפש את ההסבר לא במשמעות המיוחדת של א' או של ב', אלא מכנה משותף שתמיד קיים. אבל המכנה שתמיד קיים, כאמור, הוא ריק.

שנית: לא רק חוסר ידע או היקף. לפעמים קיים חוסר ברגישות. אדם לא חווה מספיק חוויות, לא חי מספיק את חייו, מכדי לחוש איך כל מיתר פועם בצורה שונה, ואיך ניואנסים הם דבר אדיר. קשה לי להסביר את הנקודה הזו אבל אני כן יודע שככל שעוברים עלי חיי, כל פרט וכל שוני - שהבחנתי בהם גם קודם, בשכל - הופכים להיות משמעותיים יותר, מלאים יותר. וכשמהר"ל מדבר על ההבדל בין "חש בראשו" ל"חש בכל גופו" (כדוגמה) - אני ממש יכול לחוש את ההבדל בין ההסברים, את המשקל של ההבדל הזה.

שלישית, כנובע מחוסר האבחנה הזה (ואולי גם כמזין אותו), בא זלזול בניואנסים, בפרטים. פרטים הם שטויות, הם פיצ'יפקעס. פיצוחים לשעות הפנאי.
האבסורד הוא שלפעמים מי שאוחזים בגישה הזו כשהם לומדים אמונה, יכתבו מערכה הלכתית ארוכה על החילוק בין שיטת הרמב"ן והריטב"א, והנפקא מינות העדינות ביניהם. במלים אחרות - הם לא מזלזלים בפרטים כמו שהם מזלזלים בפרטים של לימודי האמונה. הרי כולנו מאמינים בקב"ה ומקיימים מצוות. פלפולים של השקפה? זה נחמד, אבל לא קריטי.

הגישה הזו שגויה גם עקרונית אבל גם במציאות: ניואנסים עדינים ברוחניות יכולים להיות מתורגמים להבדלי גישה משמעותיים. תחשבו על איך חי חסיד ברסלב ואיך חי תלמיד של הרב ותראו איך ממחלוקת די עדינה לגבי היחס בין הקב"ה לעולם נגזרים הבדלים חריפים באורח החיים. אז את "אורח החיים" שני הצדדים מקיימים, אבל בפועל יש המון הבדלים.

לבסוף, יש בזה גם רובד עקרוני: התורה היא אחת, טוענים אותם אנשים. אל תגדילו את המחלוקות, כי הן קטנות. כולנו בני איש אחד נחנו.
וזה נכון, ברובד מסוים, אבל שגוי באחרים. ההבדלים בעולמות הרוחניים נראים קטנים, אם אני בוחר לבחון אותם במשקפיים, נניח, ירוקים. אבל במשקפיים, אממ, כחולים - אלה ההבדלים הכי משמעותיים. המשל השגור הוא על שני אמנים שמתווכחים איפה לקבוע את האבן המרכזית בכתר של המלך. אפשר לומר - נו, שני מילימטרים למעלה או למטה, מי יישמע. ואפשר לומר - זו מחלוקת סופר משמעותית.
רוצים דוגמה קצת יותר קרובה לעולם שלנו? שני מלחינים מתווכחים איך ישמע הקרשנדו של שיר שייהפך בעתיד לנכס צאן ברזל. חשוב? פחות חשוב? ניואנסים לא חשובים? זה יותר עניין של שיפוט מאשר של עובדות.