בין מטרה לחשיבות

אם אנחנו לומדים שלמשהו יש תכונה טובה, אנחנו נוטים לעיתים לספח אליו עוד כל מיני תכונות של טוב. לדוגמה, הטוב שבחומריות.
יש תורות חסידיות (וגם אצל הרב) שמתארות איך דווקא העולם החומרי הוא מטרת הבריאה. הרי מלאכים ושרפים מספיק רוחניים. ככל שכן לאין תכלית הקב"ה. החידוש של העולם הוא שיש יצורים חומריים שעובדים את השם - וזה, אוהו חידוש.

בלי להכנס לריבוי הפרטים והגוונים בהסבר למה חיים חומריים הם מטרת בריאת העולם, אני רוצה להתמקד בתהליך אחר. אנשים שנפגשים ברעיון הזה לראשונה (או בפעם השניה והשלישית וכו') נוטים להסיק ממנו מסקנות מרחיקות לכת. נניח "אז החומר יותר חשוב מהרוח".

אני לא אומר שאין הסברות בהן הטענה הזו נכונה (במובן מסוים). אבל טענה כזו לא בהכרח נגזרת מהטענה "חיי החומר הם מטרת העולם". צריך להבדיל בין "מטרת העולם" ל"חשיבות". נכון שמתבקש להפעיל כאן גזשט"ט (גזרה שווה טוב טוב), אבל אלו שני גוונים שונים, שלא לומר מישורים, של טוב.

"מטרת העולם" מתרכז בחידוש. במה יש כאן שלא היה קודם. מתרכז בתכליתיות: "לשם מה", "לאן רצינו להגיע". לעומתו ערך או חשיבות מתרכזים בתכונה העצמית של הדבר.

לדוגמה, אני יכול לומר שאין חידוש אם אנשים אקדמאיים יבינו פיזיקה גבוהה - החידוש האמיתי הוא שחנווני ידע אותה. לא נגזרת מכאן המסקנה שחנווניות חשובה יותר, אלא שחנווני אקדמי הוא חידוש שלא היה כמותו. לכן, אם יבוא חנווני ויאמר לאקדמאי "כבודו לא מבין " על סמך זה שהוא, החנווני - החידוש של העולם - הוא יפספס את לב העניין. באופן הזה הוא לעולם לא יהיה חידוש. ההבנה שלו (הנכונה) שהוא המטרה, התכלית, מונעת ממנו לרכוש ערך ובזה לממש את תכליתו.

הטעות הזו נגזרת מהגשט"ט. העובדה שאתה יותר חשוב במישור מסויים, לא אומרת שאתה חשוב יותר במישור אחר. ומכאן פתח לכמה וכמה וויכוחי קודש-חול, חכם- שאינו יודע לשאול וכדומה.

[וודאי שיש הסברות אחרות מאלו שהצגתי כאן. העיקרון עומד על כנו]

#גזרה_שווה_טוב_טוב