ספרים כסחורה

א. תחנה למסירת ספרים שהוקמה ליד הבית שלי הזכירה לי שוב איך הפכתי מאוהב ספרים לאחד שמסתכל עליהם ורואה נטל.

ב. אין לי משהו קטגורי נגד כל הספרים. עקרונית אני חושב שספרים חשובים, אולי מדי פעם אני אפילו יושב מול ספר פתוח.

אבל כשהייתי ילד כל חנות ספרים נדמתה בעיני לאוצר מסתורי. היום, כשאני מביט בתחנת הקריאה אני רואה ערימות נייר חסרות משמעות.

אולי פשוט התבגרתי. פעם חשבתי שכל ספר הוא שער לעולם חדש ונהדר. כשהתבגרתי רוב העולמות האלה התגלו כמו דלת מצוירת על הקיר.

ג. אבל יכול להיות שקרה משהו נוסף, כלכלי.
לפני לא הרבה שנים, להוציא ספר היה עניין יקר. סתם אדם לא היה מוציא ספר על דעת עצמו כי לא הגיוני להשקיע כל כך הרבה כסף.

במצב זה, הוצאות הספרים היו סוג של לקטורים. סיננו והכריעו מי יצא לאור ומי לא. יש בשיטה הזו הרבה חסרונות אבל היא גורמת שעצם העובדה שהספר יצא לאור היא כבר אישור לאיזו איכות מינימליסטית.

ד. רק שעלויות ההדפסה הוזלו ברמה שחלום ה'הוצאתי ספר' הפך להיות בהישג ידו של כל כותב בינוני ומטה. ככה הפכה לא רק קניית ספר לשם קריאה, אלא כתיבת הספר עצמה — למוצר צריכה. לכתוב ספר זה פופולרי, כל אחד צריך ספר אחד לפחות על שמו.

ככל שהוזל המחיר, כתיבת ספר הפכה להיות פופולרית במובן הכי גרוע של המושג. אם היום אפשר להוציא ספר דרך מימון המון ולשווק דרך אמאזון — כל גרפומן יכול להניח איזה עשרים אלף שקלים ולהוציא אחד.

ה. בהתאמה כתיבת ספר כסימן סטטוס עברה אינפלציה. אם פעם הייתי חושב לעצמי "וואו, הוא הוציא ספר". היום זה יותר כמו "הו לא, גם הוא?"

אז למה בעצם כן להתעקש להוציא ספר (כסטטוס)? יש בזה, לטעמי, פער דורות. מי שגדלו על ספר כענין יקר, ממשיכים להתייחס אליו כך גם כשהמציאות השתנתה.

ובאותו פער בין דורי הוקמו גם תחנות קריאה ומסירה. למה ספר חשוב יותר מכל דבר אחר שתרבות השפע זורקת בלי חשבון? כי ספר הוא לא עגבניה. אבל ברגע שלהוציא ספר כבר לא עולה, קרס המחסום והרבה ספרים לא שונים ממנה בהרבה.
בהסתברות גבוהה ספרים שאני רואה בתחנת קריאה ואולי אפילו בחנות ספרים — אינם יהלומים אלא עגבניות. וכשזה המצב בפועל, אבל ההרגלים לא התעדכנו בהתאם - תחנות מסירה. לא נעים לזרוק לפח אבל תכל'ס מה תעשה עם זה.

(שיקוף דומה של הפער הוא שלטים בבתי כנסת, ואמרו לי שלעתים גם בספריות: "נא לא לתרום ספרים בלי רשות".

ו. הוזלת ההוצאה פתחה נתיב נוסף, של כלכלת זנב ארוך. הוצאות ספרים היו ריכוזיות, ולכן הלכו על מה שימכור הרבה עותקים. לנישות היה פחות מקום. זוכרים איזו רמת הוצאה ירודה היתה לספרי פנטזיה לפני עשרות שנים? ככה.

כלכלת זנב ארוך מאפשרת לכותב נישתי להגיע ישירות אל הקוראים. רק אלף אנשים מעוניינים בספר שלך, אבל אתה יכול להגיע ישירות אליהם, והסכום הנמוך הופך את המבצע לאפשרי. לא משתלם אבל ממתי תרבות משתלמת.

ז. הזנב הארוך הוא לא רק סבבה אלא ממש מבורך. הרי מסתבר שהטעם האישי שלי לא תואם את טעמם של רבים. מה שנוגע בי לא ייגע באחרים. במקום לריב זה מול זה על תשומת ליבן של הוצאות ענקיות בשאלה "הטעם של מי ינצח", ככל שיוזלו הספרים יהיו לכולנו את האופציות האהובות עלינו. ההוצאות הגדולות יוציאו מיינסטרים ואתרי מימון המון את הפרינג'.

ח. רק שנותר עדיין לדבר על התוצר הפיזי. על הספר הקשיח. ראו נא: נחמד שסבא חיימק'ה מוציא את זיכרונותיו לכל המשפחה (והם הרי קהל יעד עבורו לזכרונות יש משמעות ועומק). אבל להדפיס את הספר בן מאתיים העמודים היא פעולת אל חזור. מתוך החמש מאות עותקים, שבעה שמונה ייקראו פעמיים. לאחר מכן, כל החמש מאות יחפשו בית חם שאין ולא אמור להיות להם.

ט. אנחנו כותבים הן כאמצעי תקשורת והן כדרך שימור. ספרי הזנב הארוך, עוד יותר משאר הספרים, לא מצדיקים את שימורם. לי יש טעם ספציפי שהוא ככל הנראה פרי תקופתי וזמני. עוד מאה שנה הז'אנר יהיה קיים אבל ההעדפות הספציפיות ייעלמו. אפילו ספרים 'גדולים' דוהים ברוב המקרים, מעטות היצירות שהפכו לקלסיקות. אז ספרות הזנב הארוך? מקל וחומר. עם כל האהבה לסבא חיימק'ה זכרו יישכח והמאמץ להנכיח את עובדת היותו ביישות חומרית לא ישנה את העובדה הזו, רק יעמיס עוד מצבות עצובות.

כמובן, ייתכן שאי שם בזנב הארוך מתחבאת יצירה אלמותית. אבל למה שמישהו ימצא אותה בתוך הררי הניירות בתחנת המסירה?

י. כנגד זה, יש לספרות הזנב הארוך שני נתיבים, בעיני מועדפים. הראשון והוותיק יותר הוא פשוט לספר.

מכירים את הסיפור הדרקונית על הקטנה הלבנה? נו, זו שיש לה שני אחים גדולים, אדום וצהוב, ומה הם עושים כשהדרקון השחור מתחיל לבלוע את השמיים?

ספוילר: אתם לא מכירים. זה סיפור שרק הילדים שלי מכירים כי אני מספר להם אותו. הם יודעים שזה ספר שנמצא רק בראש של אבא.
ובצדק: סיפורים כאלו יש לאלפים אם לא יותר. חלק מהם מוצלחים יותר, חלק מצליחים פשוט כי היו שם ראשונים (אהמ איה פלוטו אהמ), חלק לא מוצלחים בכלל - כולם נמצאים על המדפים כבר. עוד ספר לא יעלה או יוריד. סתם עוד פִּילְק.

י"א. אז מה אפשר לעשות עם סיפור שיש רק לאבא בראש? אפשר לנצל איזה יומולדת 70 להוציא אותו, כדי להעמיס על מדפי הצאצאים ושיעלה שם אבק. מה הרווחנו. לבדוק את הסיכוי הקלוש שהסיפור המשפחתי הוא כן קאלט נצחי? סילחו לי.

אבל אפשר פשוט לספר אותו. אם הוא מספיק מוצלח (וסיפור משפחתי לא צריך להיות הכי מוצלח, רק מוצלח דיו), הורים יספרו אותו לילדיהם וכן הלאה. וכך הוא ישרוד כמה דורות. או שלא. ככה עובדת מסורת בעל פה.

י"ב. כמובן מאליו, העברה בעל פה לא תעבוד עם טקסטים ארוכים ומורכבים מדי. לכן, לבסוף, ישנה דרך נוספת שככל שעובר הזמן התחלתי לחבב. זו שבשלה, אולי, התחיל המהלך ממנו אני מסתייג של הוזלת הספרים. היא מסביבנו כרגע, כבר עשרות שנים. קוראים לה בלוגים.

י"ג. פעם היה קשה לי עם בלוגים. היומרה של לכתוב ולזרוק את הטקסטים שלך במקום שספק ייקראו תמיד היתה לי קשה. (לאחרונה הגדרתי לעצמי: מה פחות אסתטי מחוסר מודעות עצמית). אבל בפרספקטיבה של זנב ארוך, בלוג הוא כלי נהדר. אני כותב כי אני אוהב לכתוב, בלי קשר לשאלת מספר הקוראים. בעידן הרשתות החברתיות, אולי יש לי גם יכולת להנגיש את הכתיבה שלי לשנים עשר האנשים שהיא מעניינת אותם.

י"ד. בלוג (או ספר אלקטרוני) לא תופס לאף אחד מקום, לא נודד לחפש בית. הוא שם לתקופה מסויימת ויגיע לפחות לחלק ממי שיתעניינו בו. ויום אחד, אם מחוסר עניין, זקנה או אחרי-מאה-ועשרים — הדומיין יימחק, חברת האחסון תפסיק לקבל תשלום, הבייטים יימחקו מהשרת והכל יתפוגג כלא היה. התוכן של הזנב הארוך חי את הווה שהוקצב לו. ואחר כך? הרוח תשוב לא-לוקים אשר נתנה.