מלמעלה, מבפנים ומהצד – קסם

כ"ד תשרי התשפ"ב

נושאים באתר

א. בני הלילית בשר הטבעות הם גבוהים, טובים ואציליים. הם הסופר-אגו האנושי בהתגלמות חיה. בדיוק בגלל זה, מי שקרא רק את שר הטבעות מתפלא כשהוא קורא לראשונה את ההוביט. בהוביט בני הלילית הם ראשית לכל מגוחכים. כשבילבו מגיע לראשונה לריוונדל – המקום שעל פי שר הטבעות הוא הכי עתיק, חכם וקסום - בני הלילית של ההוביט מקדמים אותו בשיר היתולים טפשי. נכון, אלרונד עדיין מתואר כמלך גדול - גיבור, חכם וכו', אבל ריוונדל הוא עמק של שטות, לא פחות משל קסם. שטותניקיות שלא מופיעה בשר הטבעות. בני הלילית של שר הטבעות אולי עויינים את הגמדים אבל לעולם לא ילגלגו על זקנם.

ב. קסם הוא חריגה מהמציאות היום יומית. מהותו איננה בשימושיות שלו אלא בפלא, שבא ממציאות אחרת. אך היכן אותה המציאות? ביחס לעולם שלנו אפשר לתאר שלוש תנועות - למעלה, פנימה והצידה.

ג. בני הלילית בשר הטבעות הם קסם 'מלמעלה' הם גזע נעלה יותר, בני אילובטר. הם חיים זמן רב יותר, חכמים ומוסריים יותר. הם מרוחקים ומסוגרים בתוך עצמם – ועדיין מעורבים בעולם בעת הצורך; יועצים ומסייעים לכוחות הטוב. זהו קסם שבא מעולם עליון יותר מאשר הארץ התיכונה. הם באו מהממלכה המבורכה וישובו אליה.

ובהתאם גם המחיר: בני הלילית הם מיתוס גווע. הולכים ונמוגים. העולם מלא בחולין ובינוניות ואין להם כבר מקום בו. למיתוס אין מקום בעולם פרוזאי.

בעולם בו ישנו קסם 'מלמעלה' ישנו גם כישוף 'מלמטה'. הכוח העליון עצמו עלול להשחת ולהפוך לתהום של רוע. לכן גנדלף הטוב, וכנגדו סאורון המרושע - שניהם מיא, ישויות עליונות שבאו ממקום גבוה יותר.

ד. הקסם ב'הקוסם בארץ ים' בא מתנועה פנימה. גֵד מבין לליבם של הדברים, הוא יודע את שמם האמיתי. השם האמיתי הוא מציאות שונה מזו היום יומית. אבל לא מלמעלה אלא מבפנים. שמו האמיתי של הנץ איננו משהו מעל הנץ אלא תוך תוכיותו היותר פנימית. 

לכן גם הגישה הדטרמיניסטית-מעט: אין לשנות דבר; כל דבר לגיטימי, כל דבר מוצדק מתוכו ולא אמצעי למשהו אחר. אין בריה ומציאות שגויים ורעים, אלא רק חוסר האיזון. הרע הוא מי שמנסה להפר את תמונת העולם ה'טבעית'.

נדמה לי שמועמד נוסף לקסם 'מבפנים' הוא עולם הפיות של צ'סטרטון. בסיפורי האב בראון כל מוטיב שהוא חריג-קסום באופן גלוי מתגלה כתרמית אנושית. את הקסם האמיתי של עולם הפיות מזהים בתוך היום יום, למי שיודע להתבונן בעומקם של הדברים. לא מדובר על שני עולמות שונים, אלא על עולם בתוך עולם, קסם שהוא לבו של היום יום.

ה. עולם הקסם שפונה הצידה הם בני הפיי. לפני שטולקין המיר את הelfes לדמויי אנוש נעלים, הם היו יצורים חזקים אך גם משונים, לעיתים מגוחכים. חשוב להבין שהגיחוך איננו באג אלא פיצ'ר. על ידי הנונסנס שלהם, על ידי מעשי הקונדס, הם חורגים מהעולם הפרוזאי אל הקסום. חריגה שאינה כלפי מעלה או פנימה אלא הצידה. (אולי גם באלכסון).

בני הפיי חיים בעולם מקביל לעולם האנושי. לא מעליו או בתוכו, אלא במקביל. אין להם מוטיבציות כמו-בני-אדם-רק-יותר – יותר טוב או יותר רע. לא, יש להם נקודת מבט אחרת, מעוותת בעיניים אנושיות.

ממילא הרוע של עולם ה'מהצד' לא מופיע מתוך מוטיבציה מכוונת לעשות רע. הוא נובע מהפער בין המבט האנושי למבט של בני הפיי. זהו הרוע של הזרות, כשחוסר הבנה מוחלט של קנה המידה המוסרי האנושי גורם לבני הפיי להתאכזר בלי משים לבני האדם. היטיבה לתאר את הקונפליקט הזה סוזנה קלארק ב'ג'ונתן סטריינג' ומר נורל'.

ו. כשטולקין מתאר את האלפים ב'הוביט' כשטותניקים, הוא מתאר אותם עדיין כבני פיי, לפחות חלקית. בשר הטבעות הוא כבר המיר אותם לחלוטין מיצורי קסם של 'מהצד' ליצורי קסם 'מלמעלה'. את הקסם של בני הפיי הוא הפקיד בידיה של דמות אחת: טום בומבדיל. הוא משורר של חרוזי נונסנס, ואדון היער העתיק. אין הוא מתערב במה שקורה מחוץ לתחומו, ממש כמו בני הפיי.

ז. אל עולם הקסם ה'הצידה' מגיעים דרך נקודות מעבר. עץ בצורת שער, עיקול נחל, בין השמשות. הדברים הללו שבין לבין. לדוגמה, רציף שנמצא בשלושת רבעי המרחק בין רציף תשע לעשר.

כי כן, האב המכונן השני של ספרות הפנטזיה המודרנית, כלומר הארי פוטר, מתאר קסם 'מהצד'. 

הרי מי ההפך הגמור של הקוסמים? מיהם המוגלגים האולטימטיביים? בני דרסלי, הבורגנים הנפוחים. הם בורגנים, לא כהפך להירואיזם, פאתוס ומיתוס. הם בורגנים במובן המשעמם, הנוקדני. ההפך מהם הוא דמבלדור, שמאופיין תחילה כבעל לבוש מגוחך או כקוקו. המפגש הראשון עם עולם הקוסמים הוא מפגש עם האגריד שבאותו רגע הוא בעיקר דמות קומית, כמעט גרוטסקית.

לכן חשוב לשים לב כשרון מקיא חשופיות. או כשג'יני יורה עטלפי נזלת. או שאם מבטאים קסם לא נכון נופל עליך תאו. כל אלו הם מגוחכים, לא כאיזו חטוטרת שהולבשה על העולם הקסום אלא באופן אינהרנטי. כי הקסם צומח מתוך הגרוטסקה.

מה יותר מוזר מלרוץ לתוך הקיר כדי להגיע לתחנה הנכונה? מה יותר מגוחך מאגס שצריך לדגדג כדי לפתוח דלת? הקסם והנונסנס הולכים יד ביד, וזה אחד מהמוטיבים של עולם הפיי. 

לאור אבחנה זו מתחדדת משמעות ההכרזה של האגריד בתחילת הסדרה שהקוסמים לא מתערבים בעולם בני האדם. אי התערבות בעולם השני, הרגיל, הוא‎ מאפיין מקובל של קסם בני הפיי.

ח. הוגוורטס הוא לא רק בית ספר לקוסמים. הוא גם בית אצולה עתיק, גם קרנבל של שפע – וגם מקום מגוחך וחסר תועלת בו מדרגות לוכדות אותך, או מובילות למקום אחר ביום רביעי. במוטיבים השונים הללו של הוגוורטס אפשר להבחין טוב יותר אם רואים איך חיקויי הארי פוטר שיחקו איתם. לדוגמה, מגיסטריום הוא מקום של קסם וקרנבל של שפע, אבל אין בו גרוטסקיות. בנוורמור יש חלוקה בין בית הספר שהוא מקום קודר ורציני יחסית, לבין המלון בו חיה קרואו, שהוא קרנבל השפע ומקום חסר תועלת.

ט. רולינג ניסתה לתאר מקום שהוא גם וגם וגם. בעיני הסיבה לכך ושהצעד הצליח - הוא שלפחות עבור ילדים זהו שילוב מעולה. הקומיות מרככת את הקסם ומעניקה לו ברק מיוחד, ילדותי. הוגוורטס קורץ כי לומדים שם קסמים אבל גם כי כל ארוחה היא משתה וכל המבוגרים (טוב, רובם) משוגעים בתוך תוכם. 

אני לא יודע מה קרה בהמשך הסדרה שגרם לרולינג למסמס את הקסם של בני הפיי. אבל יש לי ניחוש: בספרים הבאים יש צורך ליצור קונפליקט רציני. קונפליקט כזה, יחד עם אינספור מבחנים לגיבורים, יחד מערכתיות של שני צבאות מתנגשים – הקשו על רולינג להמשיך לשמור את הנימה השטותית. קשה לבנות ככה צבא. גם יותר קשה (אולי) לקרוץ כך לקוראים מתבגרים. לכן המשך הסדרה נקרע בין קסם בני הפיי (אנחנו מקבלים ממנו הבלחות) לבין קסם מסוג רביעי - הקסם כטכנוקרטיה, או כסובלימציה לרגשות וערכים.

(תשובה קצרה לתהיה למה אני טוען שהספר הראשון של הארי פוטר הוא היחיד הטוב בסדרה, וגם בילדאפ לפוסט הבא שאני ספק אם אצליח לכתוב: מלמעלה, מבפנים ומהצד – קדושה)

Loading