הרהורים על האב בראון (ב) - על

הרהורים על האב בראון (ב) - על הרמאות

א. צ'סטרטון הוא רמאי מבריק, מתעתע ובעיקר משעשע. השעשוע שהוא מעניק גורם לנו למחול על שקריו. אבל הוא רמאי. אני לא יודע לשים את האצבע על הנקודה שגורמת לי לחוש ככה, אבל היא נוכחת.

ב. אולי לדוגמה, הדידקטיות שלו. אצלו הנוצריות תמיד טובה, והאתאיזם הוא פשע. האב בראון הוא אולי גם בלש, אבל קודם כל מטיף, כשצ'סטרטון לא טורח להסתיר את ההטפה. אנחנו סולחים לו כי יש לו ברק והומור. אבל בסוף, יש להטפה הזו מחיר. במובן זה הוא טוב בהרבה מק. ס. לואיס, אבל לא מתקרב לקרסוליו של טולקין.

ג. ואולי הרמאות נמצאת בכך שהפושעים שהאב בראון תופס לא נענשים אלא עוברים וידוי ומחילה. כביכול, סליחה לפושעים. אבל באורח מפליא, רבים מהם הוא לא מספיק לתפוס והם הורגים את עצמם במיני דרכים. עד שאתה תוהה: האם הסופר באמת מוחל? אולי מאחורי המחילה מסתתרת תאוות נקם מפחידה?

ד. לפעמים צ'סטרטון מרמה גם את עצמו כשהוא מתאהב ברעיונותיו. הוא מציג לנו איפכא מסתברא שיש בה מהאינטליגנציה העממית והפשוטה. יש בה אמת. אבל אז הוא מקצין אותה עד שהיא מפסיקה להיות הגיונית. הסיפור "האיש שלא היה שם" , הוא הדוגמה הכי חריפה לכך. ההיגיון הראשוני נכון ומעורר בנו הנהון של הערכה. אבל אז הסיפור לוקח את עצמו קשה מדי ופשוט מפסיק להיות הגיוני.