ב"אסטריקס הגאלי" (אזהרת ספויילרים), חוטפים הרומאים את אשפיקס, שיודע להכין שיקוי פלא ההופך את השותה לחזק להדהים. הם דורשים ממנו שיירקח להם שיקוי כזה. הוא רוקח שיקוי שעושה, ובכן, משהו אחר, אבל הם לא מבחינים בתרמית.
בסצינה אייקונית שותה מפקד הרומאים את השיקוי ורץ לנסות את כוחו החדש. הוא בוחר סלע ענק, מנסה להרים אותו ושום דבר לא קורה. "כנראה יש לי עיניים גדולות מדי", רוטן המפקד, ועובר לנסות סלע קטן יותר, ואז אחד עוד יותר קטן ויותר קטן, עד שהוא שלבסוף הוא מצליח, מניף סלעצ׳יק קטן מעל ראשו וצועק: "אני בלתי מנוצח!"
שזה תיאור נהדר לתהליכים רבים דומים.
כך לדוגמה, מסוגלים אנשי שמאל להלל ולשבח רב מרצחים שממשיך להטיף למען מאבק מזויין ולתאר אותו כ"מתון" שהרי, אין מתונים ממנו. ניסינו פה וניסינו שם, וזה הטוב ביותר שניתן להשיג.
זה סבבה, פרגמטי והכל, אבל עם מתון כזה לא בטוח שתוכל להשיג משהו שרצית או משהו בכלל. אז אל תנופף בו מעל לראש בהתלהבות.
או לדוגמה: הפילוסופיה רצתה להבין את פשר העולם. המדע המודרני התייאש מהיומרה הזו, והצטמצמם בשאלה "איך העולם עובד" אז הוא הצליח, אבל פרופורציות: אין לך כוח על, לא השגת את מה שהם נכשלו בו. האבן הזו שבהחלט הצלחת להרים היא לא האבן הכי גדולה שאלוקים ברא.
וכך גם אני, בעוונתיי, כשאני משוטט בפייסוש: כבר למדתי לא לחפש יותר מדי הבנה או העמקה*. כבר למדתי לא לחפש הסכמה רהוטה עם גישתי ולהסתפק בבני ברית מזדמנים, סביב חצאי ורבעי סוגיות, הסברים שאני מסכים להם רק בדיעבד, וכדומה. הבעיה היא שזה לא נשאר בהסכמה קרה, אסטרטגית, ואף לא רק בחיבה כנה לצדדי האמת (בעיני) אלא לעתים בהתלהבות של ממש: הנה, מישהו שלא חושב שהתורה היא לגמרי שטויות! (ח"ו). הנה מישהו שרואה במסורת דבר מבורך ולו כפולקלור! יו, הנה ימני רהוט!
כשאני בבית המדרש הם, בעיני, סוג של דיעבדיות גדולה. כאן? הם חצי משיח לפחות.
בנקודה זו שאינה אסטרטגית אלא הערכה כנה לשיטה, באיזו תחושת שחרור נפלאה, פה טמון הכשל: אם התלהבת כל כך מאבן קטנה כל כך אז כנראה (אל נא בשערות אפך) שאיזה זקן נבון טמן לך פח.
#בשבח_ההסתגרות
____
* לא להפגע, יש פה גם דברי חכמה וכו׳. כל ההסתייגויות הרגילות וזה
בסצינה אייקונית שותה מפקד הרומאים את השיקוי ורץ לנסות את כוחו החדש. הוא בוחר סלע ענק, מנסה להרים אותו ושום דבר לא קורה. "כנראה יש לי עיניים גדולות מדי", רוטן המפקד, ועובר לנסות סלע קטן יותר, ואז אחד עוד יותר קטן ויותר קטן, עד שהוא שלבסוף הוא מצליח, מניף סלעצ׳יק קטן מעל ראשו וצועק: "אני בלתי מנוצח!"
שזה תיאור נהדר לתהליכים רבים דומים.
כך לדוגמה, מסוגלים אנשי שמאל להלל ולשבח רב מרצחים שממשיך להטיף למען מאבק מזויין ולתאר אותו כ"מתון" שהרי, אין מתונים ממנו. ניסינו פה וניסינו שם, וזה הטוב ביותר שניתן להשיג.
זה סבבה, פרגמטי והכל, אבל עם מתון כזה לא בטוח שתוכל להשיג משהו שרצית או משהו בכלל. אז אל תנופף בו מעל לראש בהתלהבות.
או לדוגמה: הפילוסופיה רצתה להבין את פשר העולם. המדע המודרני התייאש מהיומרה הזו, והצטמצמם בשאלה "איך העולם עובד" אז הוא הצליח, אבל פרופורציות: אין לך כוח על, לא השגת את מה שהם נכשלו בו. האבן הזו שבהחלט הצלחת להרים היא לא האבן הכי גדולה שאלוקים ברא.
וכך גם אני, בעוונתיי, כשאני משוטט בפייסוש: כבר למדתי לא לחפש יותר מדי הבנה או העמקה*. כבר למדתי לא לחפש הסכמה רהוטה עם גישתי ולהסתפק בבני ברית מזדמנים, סביב חצאי ורבעי סוגיות, הסברים שאני מסכים להם רק בדיעבד, וכדומה. הבעיה היא שזה לא נשאר בהסכמה קרה, אסטרטגית, ואף לא רק בחיבה כנה לצדדי האמת (בעיני) אלא לעתים בהתלהבות של ממש: הנה, מישהו שלא חושב שהתורה היא לגמרי שטויות! (ח"ו). הנה מישהו שרואה במסורת דבר מבורך ולו כפולקלור! יו, הנה ימני רהוט!
כשאני בבית המדרש הם, בעיני, סוג של דיעבדיות גדולה. כאן? הם חצי משיח לפחות.
בנקודה זו שאינה אסטרטגית אלא הערכה כנה לשיטה, באיזו תחושת שחרור נפלאה, פה טמון הכשל: אם התלהבת כל כך מאבן קטנה כל כך אז כנראה (אל נא בשערות אפך) שאיזה זקן נבון טמן לך פח.
#בשבח_ההסתגרות
____
* לא להפגע, יש פה גם דברי חכמה וכו׳. כל ההסתייגויות הרגילות וזה
