א. מה ההבדל בין 1. מישור עקרוני 2. מישור מעשי 3. מישור תרבותי?
תארו לעצמכם שאני חושב שב*אופן עקרוני* כל אדם צריך ללמוד תורה כל היום. עיזבו אתכם אם זו גישה נכונה: נניח שאני חושב ככה.
האם מבחינה *מעשית* אגיד לכל אחד לעשות כך? לא בהכרח.
ב. נתבונן ברמה התרבותית. זו רמה שהאדם הבודד מושפע ממנה מיידית, אבל משפיע עליה - אם בכלל - קצת ועל פני שנים רבות.
נניח שמבנה התרבות גורם לאדם שיושב ולומד כל היום תורה להיות אומלל. לדוגמה, היא מטיפה למימוש עצמי- שזה אצלה שם קוד ל"תעשה הרבה כסף/כבוד". העוצמה והאופן של ההטפה הזו גורמים שלא מעט אנשים, אם יכריחו את עצמם רק ללמוד תורה, יישברו מהלחץ בין האידיאלים שלהם לבין המסר שהתרבות צועקת להם באוזנים.
ג. אז מבחינה עקרונית אני חושב שהם צריכים ללמוד תורה כל היום. אבל מבחינה מעשית, אם זה מה שאדריך אותם לעשות התוצאה תהיה *הרבה יותר גרועה*. אולי מי שיושב ולומד תורה כל היום עדיף על מי שלומד שעתיים ביום ושאר הזמן עובד. אבל גרוע משניהם הוא מי שיושב ולומד כל היום וסובל מזה - עד שהוא מתפוצץ אחרי עשור.
ד. כאן מופיע מתח נוסף. אני לא חושב שהמצב הנתון הוא גזירת גורל. אני חושב שאפשר ליצור שינוי תרבותי. לשם כך אני צריך לחנך. לקרוא בקול גדול: אפשר וצריך ללמוד תורה כל היום. וזה, כמובן, מתנגש עם המישור המעשי, בו אני חושב שהרבה אנשים עדיף שיצאו לעבוד - אנשים שבמצב תרבותי אחר יכלו לשבת ללמוד בנחת. אבל זה לא המצב כרגע.
ה. אז זה מלכוד, ואפשר לפתור אותו - כלומר היה אפשר לפתור אותו - על ידי חלוקה בין הציבורי לפרטי. בשיעורים כלליים בישיבה אומר בקול א'. לאנשים שיבואו להתייעץ איתי אומר ב'. זו לא צביעות או שקר, אלא מבטא את הפער בין המאבק התרבותי לבין המישור המעשי.
אלא שכיום, כידוע, לא נשאר הרבה מהמישור הפרטי.
#בשבח_ההסתגרות
תארו לעצמכם שאני חושב שב*אופן עקרוני* כל אדם צריך ללמוד תורה כל היום. עיזבו אתכם אם זו גישה נכונה: נניח שאני חושב ככה.
האם מבחינה *מעשית* אגיד לכל אחד לעשות כך? לא בהכרח.
ב. נתבונן ברמה התרבותית. זו רמה שהאדם הבודד מושפע ממנה מיידית, אבל משפיע עליה - אם בכלל - קצת ועל פני שנים רבות.
נניח שמבנה התרבות גורם לאדם שיושב ולומד כל היום תורה להיות אומלל. לדוגמה, היא מטיפה למימוש עצמי- שזה אצלה שם קוד ל"תעשה הרבה כסף/כבוד". העוצמה והאופן של ההטפה הזו גורמים שלא מעט אנשים, אם יכריחו את עצמם רק ללמוד תורה, יישברו מהלחץ בין האידיאלים שלהם לבין המסר שהתרבות צועקת להם באוזנים.
ג. אז מבחינה עקרונית אני חושב שהם צריכים ללמוד תורה כל היום. אבל מבחינה מעשית, אם זה מה שאדריך אותם לעשות התוצאה תהיה *הרבה יותר גרועה*. אולי מי שיושב ולומד תורה כל היום עדיף על מי שלומד שעתיים ביום ושאר הזמן עובד. אבל גרוע משניהם הוא מי שיושב ולומד כל היום וסובל מזה - עד שהוא מתפוצץ אחרי עשור.
ד. כאן מופיע מתח נוסף. אני לא חושב שהמצב הנתון הוא גזירת גורל. אני חושב שאפשר ליצור שינוי תרבותי. לשם כך אני צריך לחנך. לקרוא בקול גדול: אפשר וצריך ללמוד תורה כל היום. וזה, כמובן, מתנגש עם המישור המעשי, בו אני חושב שהרבה אנשים עדיף שיצאו לעבוד - אנשים שבמצב תרבותי אחר יכלו לשבת ללמוד בנחת. אבל זה לא המצב כרגע.
ה. אז זה מלכוד, ואפשר לפתור אותו - כלומר היה אפשר לפתור אותו - על ידי חלוקה בין הציבורי לפרטי. בשיעורים כלליים בישיבה אומר בקול א'. לאנשים שיבואו להתייעץ איתי אומר ב'. זו לא צביעות או שקר, אלא מבטא את הפער בין המאבק התרבותי לבין המישור המעשי.
אלא שכיום, כידוע, לא נשאר הרבה מהמישור הפרטי.
#בשבח_ההסתגרות
