פוסטים בנושא מפייסבוק

בתוך עולם מחושבן של תכליות אפשר למצוא מקום כמעט להכל, חוץ מלדבר אחד: אין מקום לחוסר חשבון. אפשר ללכת לעשות כל פעילות שתרצה - בתנאי שהפקיד המדוייק שבשולי המחשבה שלך ימשיך להשגיח בדממה אפורה, במדידה של דקות על דף משבצות.

"האסופית" היתה כנראה אחד ממקורות ההזנה המרכזיים של הילד המדומיין שהייתי (יחד עם שר הטבעות והסיפור שאינו נגמר). הילדה הג'ינג'ית שמעדיפה דמיונות על חברים ורומנטיקה על מציאות, היא דמות שמעניקה הבנה וטפיחה על השכם לכל מי שהעולם הפנימי שלו מעסיק ומסעיר אותו הרבה יותר מהמציאות בחוץ. וזה, פחות או יותר, כל מה שהבחנתי בו כילד.

אבל קריאה מחודשת מעלה כמה נקודות נוספות.

יהודה יפרח כתב:

"הרב טאו מחק כליל את האתוס החסידי של "מבשרי אחזה אלוה". הוא מספר לך שכל מה שנדמה לך שאתה יודע על עצמך הוא אשליה.
התוצאה היא חוסר אמון מוחלט של האדם באינטואיציות, בתחושות הבטן, ברגשות ובמחשבות שלו...זוהי תודעה ליטאית קלאסית: יש 'שכל של תורה', והוא טרנסצנדנטי, חיצוני לנו, לא מושג, רחוק מ'שכל של בעלי בתים', ולכן הדרך היחידה לפענח את המציאות היא הטקסט."

על עצמאות מול אחריות ועל ההבדל בין צרכים לבין הערכה.

בפוסט מיום שישי, בו קראתי למאה אחוז עשיה ואפס אחוז תלונות על במערכת הקיים - בנימין טען שזה בדיוק ההבדל בין קפיטליזם וסוציאליזם.

למרות שההשוואה מתבקשת, רגשות האנטי שלי והעובדה שהפיד לי מוטה חזק לצד הקפיטליסטי, דוחפים אותי לנסות לבדל בין השניים.