האסופית

ט' שבט התשע"ח

נושאים באתר

"האסופית" היתה כנראה אחד ממקורות ההזנה המרכזיים של הילד המדומיין שהייתי (יחד עם שר הטבעות והסיפור שאינו נגמר). הילדה הג'ינג'ית שמעדיפה דמיונות על חברים ורומנטיקה על מציאות, היא דמות שמעניקה הבנה וטפיחה על השכם לכל מי שהעולם הפנימי שלו מעסיק ומסעיר אותו הרבה יותר מהמציאות בחוץ. וזה, פחות או יותר, כל מה שהבחנתי בו כילד.

אבל קריאה מחודשת מעלה כמה נקודות נוספות.

א. הספר הראשון בסדרה דומה לרומן פיקרסקי. קורים דברים, ואז דברים אחרים ואז עוד דברים אחרים. אן מתבגרת מפרק לפרק אבל חוץ מהמהלך הראשוני של הפריצה המפתיעה שלה אל הבמה של אי הנסיך אדוארד, האירועים לא קשורים אחד לשני, כמעט, אלא פשוט קורים. מה שכן מחבר אותם איננו פעולה ותגובה אלא רצף החיים שמבצבץ בין השיטין. לדוגמה, באחד מהמונולוגים שלה מספרת אן למרילה שהיא רוצה להכין לעצמה צמיד פנינה. כמה פרקים לאחר מכן היא מורישה אותו לדיאנה במקרה של מוות. הצמיד ועשייתו לא מוזכרים בין לבין, ודווקא האזכור האגבי הזה רומז לנו שבין סיפור טרגי-קומי אחד לאחר ממשיכים החיים של אן לצמוח. פרטים כאלו ששזורים לאורך הספר עושים אותה לדמות עמוקה יותר, חיה יותר.

ב. בקריאה של הילד שהייתי, הרומנטיקה - ורק היא - צפה אל מול עיני. בקריאה בוגרת יותר אפשר להבחין שמונטגומרי מציגה לנו, דרך הערות אגב ועל ידי דמויות שסובבות את אן, רובד נוסף בו היום יומיות חזקה לא פחות מהרומנטיקה. כפי שאומרת פיליפה (כשהיא כורעת על ברכיה מול אן): "אנא השיבו לי במהירות; אם לא תקבלו אותי אמות מייד. חוץ מזה הרצפה קשה נורא".

ג. במקום אחר דיברתי על אסקלציה של ספרי פנטזיה. סדרת אן מדגימה שגם להיטות לרומנטיקה גוררת בעקבותיה הסלמה כזו. בכל פעם אנחנו נזקקים לסיפור יותר ויותר רומנטי על מנת להשביע את הצמאון. בעוד הספר הראשון הוא ספר של נס-מציאותי, הספרים הבאים הולכים ומתארים אירועים גדולים מהחיים, מופלאים וחדפעמיים שוב ושוב עד זרא.

ד. וכמובן איך אפשר שלא להיחרד מהחברה הכפרית שמתוארת באי הנסיך אדואד, בה לכל משפחה אופי משלה, ואף אחד מבניה לעולם לא יוכל לחרוג ממנו: "בני סלון היו, בני סלון הינם, בני סלון יהיו לעולם ועד אמן"

Loading