בשבח ההסתגרות, מה בתכלס

כ"ג שבט התשע"ז

נושאים באתר

א. התגובה העיקרית למאמר #בשבח_ההסתגרות היתה מעשית: "מה אתה מציע לעשות, בתכל'ס?" יחד עם בת הדודה הפחות מדויקת שלה: "אתה באמת חושב שאפשר/נכון לעשות כך וכך"?

ב. אז לא. לא באתי להתוות קו חינוכי מעשי. אני לא יודע איך נכון לחנך את הילדים שלי, קל וחומר להתוות קו חינוכי מעשי לכו---לם. המאמר שלי בסך הכל נועד לשרטט וקטור.

ג. אנחנו מוקפים בהרבה קריאות, הרבה ווקטורים, שהחיבור ביניהם יוצר את הסך הכל המעשי שלנו.
כשמומחה לזוגיות קורא לבעל להשקיע באשתו - הוא מתכוון שצריך להזניח את הילדים? כשאומרים להתייחס לילדים זה אומר מחיקת כל חיי החברה שלך? ברור שלא. כל קריאה מציגה צורך, משהו שחשוב לעשות. בפועל, בחיים שלנו, אנחנו משקללים בין הצרכים.

ד. המאמר נועד להתוות וקטור: לספר מה המחיר של פתיחות, ולהלחם באשליה כאילו אין לה מחיר, כאילו כל עוד אני מודע ובשליטה הכל בסדר.
מה יקרה עם זה אחר כך? איך מיישמים את זה ביום יום? האם אין ערכים אחרים שקיומם מתנגד עם הערך הזה? לא ניסיתי לטעון שלא.

ה. היו כאלו שהבינו שקראתי קריאה מעשית, כי הווקטור אותו שרטטתי ברור להם לגמרי. ממילא הם מניחים שהתכוונתי לומר משהו מעבר ל*עצם* הצורך. אז זהו - לא להם מיועד המאמר. מה שברור להם לא ברור לכולם: נתקלתי במספיק אמירות שמניחות שפתיחות, תמיד, היא מבורכת. שאם מישהו משתכנע כשיצא מהחממה, אות הוא שלפני זה הלעיטו את מוחו בשקרים.

ו. אחרים חולקים על ההסתגרות כערך ומבחינתם כל מי שקורא לסגירות מושם מיד בסל אחד, יש רק אופי אחד של הסתגרות -. כולם חרדים וזהו. אז אני חולק, וניסיתי, כמיטב יכולתי, להסביר למה. בעיני, הוויכוח מכאן ואילך הוא וויכוח של ערכים, לא של טיעונים לוגיים. כל צד ישלוף את תוף הטם-טם הכי גדול שלו ויכה במלוא הכוח.

ז. ההמשך בפוסט העוקב.

Loading